אחי יהודה הי"ד היה איש רוח, שלומפר כזה, ובכל זאת התעקש להתגייס לסיירת צנחנים. הוא הזיע, התאמץ ונכשל. אמרו שהוא חייל דמיקולו, הוא לא נעלב. הוא התאמץ עוד, והתנדב לצנחנים. כשהיה קטן, הוא אהב את שירו של אלתרמן על אליפלט. אליפלט היה חייל מבולבל ותמים, וכשנפל התם במשלט ומסר את חייו למען חבריו היו דמעות גדולות מציפות את עיני התכלת התמימות של אחי המבולבל שעוד היה אז רק ילד.





אדוני הארץ חילקו נשק לרוצחים. בתמימותנו ואיוולתנו חשבנו: הם טיפשים. נסביר, והם יתפקחו. התחננו: "אל תתנו להם רובים", אבל הם צחקו לנו

התבגרנו, ואיתנו גדלו הבלבול והמבוכה לנוכח המתרחש בארצנו מוכת הייסורים והסבל.



אחי הטוב, אבל בעצם למען מי? למען מה?



אדוני הארץ חילקו נשק לרוצחים. בתמימותנו ואיוולתנו חשבנו: הם טיפשים. נסביר, והם יתפקחו. התחננו: "אל תתנו להם רובים", אבל הם צחקו לנו. הם עשו זאת לא בפנים, אלא במסתרים כדי שנמשיך לשרת בצבא ולמות על מזבח חלום מדינת כל האזרחים שלהם, בשם אידיאלים שהאמנו שלמענם הם וגם אנחנו נלחמים.



שקט מעולם לא היה פה, וכנראה גם לא יהיה עד אחרית הימים. הם יודעים זאת היטב, אבל שקט יחסי היה. לפני הסכמי אוסלו, למשל, שמרו בכפר דרום שלושה חיילים. אחד, עוד זוכרים היטב תושבי כפר דרום, נהג לנמנם בש.ג.



הגירוש לא נועד לייצר שקט וגם לא שלום. המטרה היא מדינת כל אזרחיה בגבולות 49. אבל אם יש שקט יחסי בשטחים המיועדים לגירוש, איך יתרצו את הגירוש? ואיך משכנעים את האידיאליסט לרוץ מול האש למען מטרה כזו? במהלך לוחמה פסיכולוגי מבריק ומזעזע שאגו תעולמניהם צריך "שלום". במקביל הבעירו את השטח וחילקו רובים למחבלים. מאחר שאדוני הארץ הם גם אדוני המוסר, להשלמת הפשע הם קשרו את ידי החיילים. למשל, הם אסרו על הרס בתי מחבלים בציר כיסופים בגוש קטיף.



הדבר הביא לטפטוף גובר של דם (שוב, ציר כיסופים, זוכרים?) שהצריך תגבור של עוד ועוד חיילים. ואז אמרו לנו: "למה שכל כך הרבה חיילים ישמרו וימותו למען קומץ מתנחלים?", וכך יצא הגירוש אל הפועל כשגם המתיישבים משלמים בגופם עבור הפשעים שכל כך התנגדו להם. שיטה דומה מפעילים כעת ביהודה ושומרון.





אנחנו היינו הטיפשים האמיתיים. הם תמיד חושבים שני צעדים קדימה: נבצע "מלחמה" בלבנון, כדי למנף את ההתכנסות. ניתן נשק למחבלים, והמתנחלים כבר יברחו

אנחנו היינו הטיפשים האמיתיים. הם תמיד חושבים שני צעדים קדימה:  נבצע "מלחמה" בלבנון, כדי למנף את ההתכנסות. ניתן נשק למחבלים, והמתנחלים כבר יברחו.



לאחר שפעם אחר פעם מופנה הנשק נגד אזרחים וחיילים, לא ניתן להיתמם ולומר: לא ראינו ולא ידענו.



ישראל ממשיכה להעביר נשק לפלשתינאים (כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות" 2006. 6. 15). תגובת ועדות ההתנגדות הערביות לא מאחרת לבוא: "הנשק שהגיע יופנה נגד הכיבוש" (ynet זמן קצר לאחר מכן).



ומי ישלח מול האש? אותו אידיאליסט שרץ להתגייס לקרבי כדי "להגן על המולדת".



בכל צבא נעשות גם טעויות ופשלות, אבל כאן לא מדובר ב"טעות". יש יד מכוונת, ומי שממשיך ללחום ולהתגייס לכוחות שבקווי האש מסכים בעצם להמשיך בכללי משחק מעוותים בהם נשק מועבר לאויב שמולו הוא מתייצב, חיי האויב חשובים מחייו (נוהל שכן, לקחי המסגד בבינג' בל) והנורא מכל, הוא אינו אלא בובת מריונטה שמסכנת את חייה למען כינון מדינת כל האזרחים.



את הפוליטיקאים מעניין בעיקר הסיגאר הקובני שלהם. כשפרצה המלחמה שר אחד התנשק, הרמטכ"ל עסק במכירת מניותיו, ורק ראש הממשלה, בגילוי נאות, חשף את מטרותיו האמיתיות של "הקרב": הוא יהיה מנוף להתכנסות.



הבנתי זאת עוד לפני המלחמה, לכן התחננתי לפני אחי שלא ילך. זו לא הייתה מלחמת אין ברירה. זו הייתה מצגת שווא עם הבטחות שווא שלא השיגה שום תוצאות, וגם מותו של אחי היה לשווא.



החטופים לא הוחזרו, מטח הקטיושות פרץ עם כניסת החיילים המסורסים ללבנון והפסיק מיד עם הנסיגה משם. החיזבאאלה עדיין רובץ על הגבול, מתחמש ומתחזק.



השבוע הניחו שוב מרצחי חיזבאללה מטענים על הגדר, אבל עמיר פרץ לא מתבלבל ושם את האויב האמיתי שלו על הכוונת:  גבריאלה, אלמנתו של אחי, רעיה ורון היתומים. בזמן שנמצאו המטענים  התראיין פרץ ואמר שיפעל במרץ לגירוש המאחזים, וזהו כמובן רק "ניסוי הכלים" לקראת הגירוש הגדול.





אם לא יהיו חיילי מריונטה שיסכימו לרוץ אחוזי אמוק ברובוטיות מול האש שאדוני הארץ מייצרים, יהיו חייבים נותני הפקודות לשנות את הכללים

דרך אי ציות להתייצבות בשירות "מלחמת שלום ההתכנסות" ניתן היה לזעזע את הצבא וליצור שינוי, לצערנו זה לא קרה. כעת אומרים קצינים בכירים שנצטרך להתערב באמצעות חיילים לטובת אבו מאזן, כלומר: המלחמה הבאה תהיה למען מכחיש שואה שרק לאחרונה קרא לכל הכוחות להתאחד למלחמה בישראל. האם למענו יסכנו חיילינו את הנפש? אם כמו אישה מוכה נמשיך, החבורות יהיו כחולות וכואבות יותר.



אי הסכמה להמשיך לשחק בכללי המשחק הנפשעים עשויה לשנות את הכללים. המטרה אינה לפרק את צה"ל, אלא להיפך: קבוצה של כמה עשרות או מאות שתנקוט את הצעד הזה תציל אותו מהתפוררות ומפירוק על ידי הזעזוע שתיצור. סרבני השמאל לא פירקו את הצבא, אך שינו את ספר הפקודות הצה"לי: גרמו לגירוש כשבסרבנותם לשרת ביש"ע ייצרו תודעה שמדובר ב"כיבוש".

כנראה אין כנראה ברירה, אלא לנקוט באותן שיטות. 



סירוב אינו רק הוראה מעשית לחייל כיצד לפעול, אלא הוא מעצב תודעה שמעשה מסוים הוא פשע, ולכן מסרבים לבצעו. אם לא יהיו חיילי מריונטה שיסכימו לרוץ אחוזי אמוק ברובוטיות מול האש שאדוני הארץ מייצרים, יהיו חייבים נותני הפקודות לשנות את הכללים. ושוב ישלוט המוסר, ונוכל באמת לחיות למען ארצנו. ואם חלילה צריך, אז גם למות למענה.