הפתעות (לנשים בלבד)

יש ב"מבצעי הפתעה" כאלה קורטוב של בזבוז זמן וכסף.

הסופר הרב יוסף אליהו , ג' באדר תשס"ז

מירי עמדה בפתח המטוס והביטה אל מרפסת בית-הנתיבות. זה עתה שבה ארצה מביקור הסבתא בחו"ל. עיניה תרו אחר פנים מוכרות, פניו של עדי, שהתנדב לבוא ולהסיע אותה לבית הוריה ברעננה. שניהם בקשר טוב מזה שלושה חודשים, ומובן שהיא שמחה על המחווה מצידו להגיע באמצע היום והעבודה ולהסיע אותה. ליבו הטוב והיכולת שלו לרגש באו שוב לידי ביטוי.


התרבות המערבית-נוצרית חסרת החיים והתוכן מחפשת נואשות משהו שייתן טעם לחייה התפלים, ולשם כך הביאה לעולם מאות-אלפי סרטי מתח ואהבה דמיוניים ומבלי שנרגיש הם משפיעים אלה על חיינו
בעודה יורדת בכבש-המטוס היא חשבה על הקשר עם עדי: האם לא הגיע הזמן ל...? למה הם בעצם מחכים עוד? יותר נכון, למה הוא מחכה? מדוע אינו מ
דבר כבר "תכל'ס" על חתונה?

עדי קידם אותה בחיוכו הטוב ועזר לה להכניס את חפציה לרכב. "של מי הרכב הזה?", שאלה. לא היה זה הרכב הרגיל שלו.

"זה עניין מסובך ועדיף שלא תשאלי יותר מדי...", אמר בחיוך שובב.

כידוע, אם רצית לסקרן אישה ב
דבר-מה די במשפט כזה... "עדי, אתה חייב לספר לי... מה קרה?".

"סתם, משהו עם המשטרה...", אמר בחצי-פה והחל לנסוע.

רק זה היה חסר למירי העדינה... היא מיהרה לחקור בגרון ניחר: "מה משטרה!? מה עשית?".

"חבל שאמרתי לך. פשוט הייתה לי איזו תאונה קטנה, ממש לא באשמתי, והעדפתי להסתלק מהמקום. אין לי ימים לבזבז עם כל השוטרים האלה על איזו מראה שנשברה ופח-רכב שנשרט. זהו, אלא שאחר כך התברר שבמקום הייתה מצלמה נסתרת של המשטרה... לכן, החלטתי להחליף רכב עד ש'ירדו' ממני".

מירי ניסתה לומר משהו, אך הבחינה שעדי הגביר לפתע את המהירות. הרכב החל לטוס בעוד עדי מביט בעצבנות במראה הצדדית. "הם ארבו לי בתוך רכב אזרחי!", סינן מבין שיניו ועוד לפני שהספיקה להביט אחורנית ולראות את הרכב הדולק אחריהם, היא שמעה את יללת הסירנה המשטרתית...

עדי הגביר עוד ועוד את המהירות, אך הרודפים לא ויתרו. מירי חשה כעלה נידף. חגורת הבטיחות פשוט הצילה אותה מצניחה ארצה.
לאחר דקות של מרדף סוער, הגיח פתאום רכב מנתיב צדדי וחסם אותם. "לא לזוז!", השמיע הרמקול שבגג הרכב ושוטר יצא ממנו עם אקדח שלוף. מירי היתה משותקת, רק עיניה עקבו באימה אחר השוטר המתקרב שסימן לעדי לפתוח את החלון. "עדי, מה יהיה עכשיו!?", צעקה אליו...

לתדהמתה היא ראתה שעדי והשוטר מחייכים זה לזה. "השוטר" נראה לה מוּכר משהו... רגע, זה לא מוישה מהסניף?

"הרשי לי", הסתובב אליה עדי ואמר לאט ובעדינות, "ברגע מיוחד זה להציע לך נישואין. תמיד תזכרי שברגע שהחלטנו להתחתן נפתרו כל הבעיות...".


בשל תפקידה המעשי של האישה בעולם, חנן אותה הבורא בדמיון מפותח במיוחד. אולם נראה שאין להוליך דמיון זה למחוזות רחוקים מדי, בדיוק כפי שאין להרגיל למותרות
לא היינו מפרסמים סיפור הזוי זה שהתרחש במציאות אילולא שהסיפור "המרתק" מסופר בהערצה על-ידי 400 בנות האולפנה שמירי למדה בה בעבר. בעיניים נוצצות הן מפיצות את הסיפור לאשר תגענה, ובכך מעלות את "רף-ההפתעה" שלהן ושל חברותיהן שגם כך הוא גבוה ביותר.

התרבות המערבית-נוצרית חסרת החיים והתוכן מחפשת נואשות משהו שייתן טעם לחייה התפלים, ולשם כך הביאה לעולם מאות-אלפי סרטי מתח ואהבה דמיוניים ומבלי שנרגיש הם משפיעים אלה על חיינו. כיום, כדי שאירוע משפחתי יהיה "מושלם" ו"מעניין" הוא חייב לשאוף להפקה בסדר גודל הוליווּדי: חגיגת הבר-מצווה נערכת על איזו ספינה באזור קפריסין, וסבא סבתא חייבים להגיע ל"חתונת הזהב" שלהם רכובים על סוסים הצעירים מהם בשבעים שנה...

בקיץ האחרון היינו עדים ל"מבצע" הבא:

אמא רצתה לשמח את בתה שהייתה במצב רוח רע והיא ארגנה לה "שבת הפתעה" לכבוד יום-ההולדת. לשבת זו היא הזמינה את חמש- עשרה החברות הטובות ביותר (הכל "בסוד", כמובן), וכעת התחיל "המבצע":

א)  הן היו צריכות לדלות מהבת (ככה סתם, בלי שתרגיש) פרטים על דברים שהיא אוהבת וכו', כדי שהן יביאו לה זאת כשי "בהפתעה".

ב) כולן היו צריכות לחבור זו-לזו, כדי שתכנסנה יחד וההפתעה תהיה מושלמת. המשימה לא הייתה פשוטה, בהתחשב בכך שהמוזמנות באו בטרמפים מכל רחבי הארץ והבת גרה בישוב דרומי מרוחק שיש אליו קו אוטובוס אחד ביום.

ג) אחרי שבוע של תכנונים חשאיים גילתה האם באקראי שהבת סיכמה להיות באותה שבת עם שתיים-שלוש חברות... הבת לא הבינה מדוע אימה מבקשת, כמעט דורשת, שלא תיסע ל"שבת חברות" שהיא ארגנה,
דבר שהאמא תמיד עודדה... הוחלט לבקש מהחברות שהן תבטלנה את השבת. אך מכיוון שאסור לגלות להן את הסיבה שהרי זו "הפתעה" (וגם כדי שלא תיפגענה שהן אינן נכללות בין 'החברות הטובות'), התחילו "סתם" שיחות עימן שהן תבטלנה את השבת שתכננו, למה? "סתם כך", בלי סיבה מיוחדת...

ד) בשלב מאוחר התברר שהמוזמנות צריכות לסחוב איתן אוכל לשלוש סעודות וגם כלים חד-פעמיים, כי אם האמא תכין כמויות גדולות הבת תבין ש... לך וסחב באמצע הקיץ שְניצלים מהשומרון שיגיעו בטרמפים לאתר קרוונים אי-שם בדרום.

וכך, במקום להכין "שבת-חברות" כזו באופן גלוי, מכובד וללא אילוצים דחוקים שגרמה הסודיות, הוקרבו שבועיים של הכנות חשאיות: עשרות שעות של השקעה מסובכת מאחרי הקלעים, אלפי פעימות-מונה שגרמו לטלפונים בבית כל הנוגעים ב"מבצע" להיות תפוסים ערבים שלמים (כי אם מתקשרים, למשל, לשאול משהו את האמא היוזמת והבת הרימה את השפופרת באקראי, צריך לדבר איתה חצי שעה "על כל מיני דברים", כדי שלא תרגיש ש...) והכל עבור מה? עבור 2 הדקות המרגשות והראשונות של פגישת החברות עם הבת המופתעת!


ועשה שערו בנפשכם: אחרי יום-הולדת כזה, מה תחוש אותה בת כשבעלה יביא לה ליום-הולדתה "בסך הכל" איזה זר פרחים ב-100 ש"ח? אין פלא שאחרי ההפקות המושקעות של הסניף, האולפנה או הישיבה התיכונית  חשות נשים רבות שהחיים בחברת הבעל הם די משעממים. ומובן שככל שחולפות שנים רבות יותר בחיי הרווקות שבהם יש פנאי רב יחסית, תחושת האכזבה מן הנישואין תהיה חדה יותר.


בירושלים גר זוג צעיר שהזוגיות שלהם היא למופת. רק
דבר אחד "מעיב" עד היום, 12 שנה אחרי הנישואין, על האישה: כשהיא הייתה בכיתה י' היא ביקרה ב"קבר הברון" בזכרון יעקב. המדשאות המוריקות והגן המופלא עוררו את ליבה... באותו רגע היא "החליטה" שזהו המקום שבבוא היום יציע לה בעלה נישואין.  ה"צביטה" שנותרה בליבה היא משום שהחלום לא התגשם. בעלה הנפלא הציע לה נישואין באיזו פינה נחמדה בירושלים עיר הקודש. בינינו? היא באמת אינה אשמה. כיצד הייתה יכולה לנחש בכיתה י' שבעלה יהיה כוהן ולא יוכל להיכנס לעולם ל"קבר הברון"?

ובכלל, על רקע אופנת "הצעת הנישואין" החדשה, אותה אישה יכולה להיחשב באמת לצנועה ביותר: מעל גשר לטרון מתנוססת בימים אלה כרזת-ענק של יורשי ברוך ג'מילי: "ענבל – התינשאי לי?".


הבת חיה ברשות נשים רק חלק קטן מחייה. את רוב חייה, עד זקנה ושיבה, היא תעשה בחברת גבר (דומה מאוד לבעל שלכן) שככל שיתאמץ הוא לא יגיע לעולם, ב"כשרון ההפקה" והדמיון שלו, לאפס-קצהו של זה שלכן
"סיפור חם" אחר בפי נערות-העֶשרה מדווח על כשרוני אחר שהצעת הנישואין שלו נפרשה בשלט אנושי ענק על-פני נהר הירדן בעת שֵׁיט-קייקים. שמעתי שרבים גם חזו באותו אחד שהטיס את המועמדת בשמי הארץ, כדי שתראה את הצעת הנישואין מן האוויר, חרוטה על פני שדה ענק.


בשל תפקידה המעשי של האישה בעולם, חנן אותה הבורא בדמיון מפותח במיוחד. אולם נראה שאין להוליך דמיון זה למחוזות רחוקים מדי, בדיוק כפי שאין להרגיל למותרות. עלינו לחשוב היטב לפני תכנון "הפתעה גדולה", ובמיוחד לבת. חלילה, אין העין צרה בהנאתה. הבעיה היא שנערה שתורגל לרף הפתעות מוגזם, תצפה לכך גם בחיי הנישואין. וכידוע, רוב-רובם של הבעלים, כולל אלה שמשקיעים כעת שבועות בבימוי הצעת-הנישואין שלהם, אינם "בנויים" לכך. בעיניו "היבשות" של הבעל הממוצע יש ב"מבצעי הפתעה" כאלה קורטוב של בזבוז זמן וכסף. והעיקר: בקצב החיים ההולך ומואץ, אין לו פנאי נפשי לכך.

אמא יקרה ומחנכת מסורה, זכרו:

הבת חיה ברשות נשים רק חלק קטן מחייה. את רוב חייה, עד זקנה ושיבה, היא תעשה בחברת גבר (דומה מאוד לבעל שלכן) שככל שיתאמץ הוא לא יגיע לעולם, ב"כשרון ההפקה" והדמיון שלו, לאפס-קצהו של זה שלכן.