נפוליון היה אומר שראשית הוא מחפש את הקצינים בעלי המזל כדי לקדמם. בצה"ל נהוג לומר כי לקידום דרוש עמו"ס: עיתוי, מזל ו"סוס" לרכב עליו קדימה.





ליעקב גֵנות יש חברים, יש עיתוי, יש מזל ויש כעת סוס לרכב עליו "קדימה". לנו, כמי שאמורים לקבל שירות ממשטרת ישראל, אין מזל עם מבחר כה דל של מועמדים לתפקיד מפכ"ל המשטרה בשעתה הקשה מאוד

ליעקב גֵנות יש חברים, יש עיתוי, יש מזל ויש כעת סוס לרכב עליו "קדימה". לנו, כמי שאמורים לקבל שירות ממשטרת ישראל, אין מזל עם מבחר כה דל של מועמדים לתפקיד מפכ"ל המשטרה בשעתה הקשה מאוד. לארבעה-עשר אחוזים בלבד מהציבור יש אמון במשטרה, לפי סקר האחרון שעשה פרופ‘ אריה רטנר, ראש המרכז לחקר פשיעה משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, בלי קשר לדו"ח זיילר.

זיילר: סיציליה זה כאן

"במהלך דיון [בכנסת] ניסה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבלום את הטלטלה שגרמו מסקנות ועדת זיילר במערכת המשטרתית: 'בניגוד לשופט [בדימוס ורדי] זיילר אני יותר אופטימי ממנו. אני לא סבור שהאירועים עליהם הצביעה הוועדה [זיילר] מייצגים מציאות או תרבות ארגונית של המשטרה. למרות שאין לי אפשרות לומר שזה מקרה חד פעמי, אני נוטה לומר שזה מקרה לא מייצג'" – כתב "מעריב".

דבריו מדגישים שוב שהיועץ המשפטי לממשלה סובל מבעיות ראייה או מאי-הבנה תהומית. בפרשת פריניאן אין המדובר בתקלה מקומית, אלא בשגרה המאיימת על כולנו.

לעומתו, סבור השופט זיילר כי המצב חמור. ראינו זאת במסיבת העיתונאים שבה הציג את דו"ח הוועדה. בראיון לארי שביט וליובל יועז ב"הארץ", קובע השופט: "אני יודע, שאם התופעה שראיתי בנקודה הצרה פשתה בכל משטרת ישראל – זה סיציליה".

הוסיף השופט בדימוס: "יש פה רוח הפקרות וחוסר תפקוד של המערכת. אם הייתה משמעת וביקורת ורשת נורמטיבית, כל העניין היה נראה אחרת. הטמטום, חוסר ההבנה והשחיתות יצרו כאן אווירה שאפשר לעשות דברים. הייתה תחושה שאפשר לעשות, כי הרשת של הנורמות לא תלכוד אותך. כולם ידעו שאין רשת וזה דבר מסוכן. זה כמו בגבול: אתה לא יודע אם ההתרעה בגדר היא בגלל מחבל או כלב. ואם אתה אומר לא חשוב, זה כלב לא נעשה כלום, גמרת את החיים שלך. אין לך רשת הגנה".

אלה דברים אחרים לחלוטין המגדירים היטב את הבדלי הגישות בינו לבין היועץ מזוז. בעניין הזה חשוב להביא דברים שאמר מומחה: "אשרי העם שיש לו משטרה כזו" (משה קראדי, אחד מל"ו ה"צדיקים", בכנס גיבוש של שוטרים במחוז המרכז).

טוב שהגענו לדו"ח ועדת זיילר. הוא הפנה את תשומת-לב הציבור לריקבון שפשה במשטרת ישראל, ועוד לא מיפינו את מלוא עומקו של הנגע ואת גודל היקפו. כמו ועדת אגרנט, חשיבותה של ועדת זיילר בפסיחתה המוזרה על השותפים הבכירים למחלה הקשה, במקרה דנן: הפרקליטות ומח"ש. באותה ההזדמנות חגיגית התברר שדו"ח אחר של השופט זיילר (על פרשת הפל-קל ואסון אולמי "ורסאי" בירושלים) לא יושם. למרות הסתייגותי מוועדות חקירה אני מקווה שלדו"ח הזה שלו יהיה גורל טוב יותר מגורל קודמו ....

בנוסף, הדגישה פרשת קראדי את העובדה כי השר הקודם לביטחון פנים (גדעון עזרא שהביע תמיהה על הדחת קראדי) והשר הנוכחי אבי דיכטר לוקים בעיוורון מוסרי. הרבה משותף לעזרא ולדיכטר: שניהם אנשי "קדימה" ושניהם בוגרי צמרת השב"כ. כנראה, עיוורון מוסרי וזלזול תהומי בתבונת הציבור מאפיינים את בכירי "קדימה" ברוחו של המנהיג-המייסד של מפלגה זו.

חברים וסוסים



לכאורה, זיכוי הוא זיכוי. אך לפעמים יש זיכוי שמבחינה ציבורית חמור מהרשעה, כיוון שהוא מטיל על הזכאי הרבה רפש. ועדיין משפטית הוא אכן זכאי

חבר של גנות סיבך אותו במאה הקודמת במעשה שהובילו אל כס הנאשמים ולזיכוי בעייתי למדי (אם נסמוך על דברי פרופ' יצחק זמיר שישב במושב של בית-המשפט העליון ודן בערעור הפרקליטות על פסק-דין של ערכאה קודמת באותו העניין).

סוס אחד, השר אביגדור קהלני, הוציא ביד רמה את גנות מהבוץ כשהיה בשפל המדרגה והחזירו לדרך המלך, והיא שהובילה אותו לתפקיד נציב שירות בתי-הסוהר. משם שלפו סוס אחר, השר אבי דיכטר , להיות מועמד למפכ"ל המשטרה.

אם אכן רואה פרופ' זמיר רבב בלתי-נמחק במעשהו של יעקב גנות, מדוע הוא לא אמר לפני שלוש-עשרה שנה דברים מפורשים בפסק-דינו? השופט זמיר גיבור גדול כעת כשהוא משתלח במגרשו הביתי (כמעשה עמיתו הצעיר ממנו, מישאל חשין) במינוי גנות. כשהייתה לו הזדמנות להביע את עמדתו המלומדת בעניין הוא אמר רק שתי מילים כדורבנות ותו לאו.

כנראה, מאז רכש פרופ' זמיר כושר להגיד יותר משתי מילים בבת-אחת. והרי היה ברור שזיכוי יחזיר איך-שהוא את עגלת גנות אל דרך המלך המשטרתית והוא עשוי להתקדם עוד ועוד ...

סוגיה אחרת: אנחנו משלמים משכורת עתק למני מזוז כדי שיפסוק הלכות ולא כדי שיהיה האוראקל מדלפי. כידוע, הפּיתיה במקדש אפולו בדלפי שביוון הייתה אומרת משפטים סתומים שחזו את העתיד. לעניות דעתי, כהדיוט, זו אינה פריבילגיה של היועץ המשפטי לממשלה. בעניין הזה, תפקוד היועצים המשפטיים לשרים, חשוב ביותר לקרוא את הריאיון המרתק והמפחיד למדי בשבועון "מקור ראשון" עם פרופ' יעקב נאמן שהיה אמור להיות שר המשפטים אלמלא "נתפר" לו תיק.

היכן היו כולם?

היכן היו כל החכמים, ריבוא הנבונים וקהל הצדקנים, שפצחו עתה ברינה כאשר יעקב גנות מונה למפקד משטרת התנועה הארצית, למפקד משטרת ההגירה (הרי בכולם שירת בדרגת ניצב המקבילה לאלוף) ולנציב שב"ס (בדרגת רב-גונדר המקבילה לרב-אלוף)? אם גנות אינו מתאים להיות מפכ"ל הכיצד התאים להיות נציב שב"ס?

ביום שני, בחצות ומשהו, תמה על כך ז'וז'ו אבוטבול ב"קול ישראל". היו, לפחות, שלוש הזדמנויות נהדרות לשאול את השאלות הראויות הטובות הללו. איך קרה שאז נאלמה לשונם של כולם? את מי השאלות הללו לא שירתו אז והן משרתות כעת?

איני תמים ואיני מאמין שפתאום נתקפו כולם בחלחלה מפני שרבב ישן נמצא על מדיו התכולים של איזה קצין. לו היה הדבר כך, הרבה מאוד קציני משטרה לא היו יכולים להתקדם בדרגה ובתפקיד (רשימה חלקית אצלי), ותת-ניצב ניסו שחם לא היה ממשיך לשרת בשלווה כמפקד משטרת הנגב.

לכאורה, זיכוי הוא זיכוי. אך לפעמים יש זיכוי שמבחינה ציבורית חמור מהרשעה, כיוון שהוא מטיל על הזכאי הרבה רפש. ועדיין משפטית הוא אכן זכאי. ממש כמו שרק למשוחררים מהמחלקה הסגורה יש תעודה שהם אנשים נורמאליים. אדם נורמאלי אינו נושא תעודה כזו.

רוחות רפאים מהעבר



משהו מוזר מאוד קורה לשר דיכטר. בבת-אחת, בעיתוי גרוע מאוד, הוא מוציא מתחת ידו צמד מינויים פגומים, ועתה הוא מחויב להם בכל מאודו – משהו, המצביע על טעות יסודית בשיקול-דעתו של השר לביטחון פנים

גבי גזית העלה מארכיון "קול ישראל" כמה סיפורים מעניינים על המועמד למפכ"ל. כל אחד מהם לבדו היה ראוי לפוסלו לשרת כבכיר בכל ארגון.

פעם נתפס גנות נוהג במכונית משטרתית במהירות מופרזת מאוד (אכן, ראוי לפקד על משטרת התנועה הארצית), ופעם אחרת בבגדים אזרחיים ובמכונית משטרתית, בכניסה לבית-החולים רמב"ם בחיפה הוא השתמש בסירנה כדי לזרז מאבטחת שלא פתחה בפניו בזריזות את המחסום לבית-החולים. כשהמאבטחת לא התרשמה מהצרחה החוזרת של הסירנה, העליבה גנות. זאת הייתה טענת קצין הביטחון של בית-החולים.

אכן, צודק השר דיכטר שאמר כי גנות יהיה מודל ראוי לחיקוי. האומנם בשב"כ היו מאשרים קליטת עובד זוטר בעל רקורד כזה גם לאחר שלוש-עשרה שנה? האם היו מגייסים מועמד כזה למשטרה כשוטר פשוט או כמתנדב למשמר האזרחי?

כנראה, ראה השר שאנחנו בחודש אדר ומצווה להרבות בו בשמחה. וכעת אין לו העוז והיושרה לחזור בו בפומבי מטעותו.

יתר על כן, באותו ההקשר ראוי לזכור עוד פרשה (שכבר כתבתי עליה בהקשר הזה) מלפני שלוש-עשרה שנה: בירושלים הכה קצין משטרה בכיר (לעיני מצלמות ערוץ 2) מפגינה – גיבור על חלשה. אחר כך "תפר" עם חבריו ועם פקודיו תלונה שקרית נגד אותה המפגינה. לבסוף, בעזרת המחלקה לחיפוי על שוטרים (מח"ש), הצליח הקצין הבכיר להלבין את מעשיו בדין משמעתי בפני המפכ"ל דאז. לקצין הבכיר קראו אז תת-ניצב מיקי לוי. המפכ"ל יהודה וילק זיכה אותו, בדין משמעתי, וכיום ניצב לוי, נציג המשטרה בארצות-הברית, הוא מועמדו של השר דיכטר לסגן-מפכ"ל המשטרה.

משהו מוזר מאוד קורה לשר דיכטר. בבת-אחת, בעיתוי גרוע מאוד, הוא מוציא מתחת ידו צמד מינויים פגומים, ועתה הוא מחויב להם בכל מאודו משהו, המצביע על טעות יסודית בשיקול-דעתו של השר לביטחון פנים. זה זה מזכיר לי את האדם שהמציא את שיטת המינויים: הקיסר קליגולה הרומי, הזכור לטוב משום שמינה את הסוס שלו לקונסול.