שנה וחצי חלפה מאז "ההתנתקות" וישנה אחדות דעים לכך שהמהלך היה שגוי, לא אנושי ומעודד טרור. גם לגבי היציאה מלבנון יש תמימות דעים שככה "לא בונים חומה". עצמנו עיניים לנוכח התחזקות החיזבאללה והתרשלנו בהכנת הצבא.

מה הן המסקנות המתבקשות מאירועים אלו, ומה קיבלנו על עצמנו לעשות?



בדרך כלל במהלך ההיסטוריה יש צורך לחכות מספר דורות כדי לראות איזו דרך מדינית צדקה. במקרה שלנו הספיקו חודשים ספורים

השמאל מזדרז להציע את אותה מתכונת: שטחים תמורת שלום. העובדה שבתמורה לשטחים קיבלנו מלחמה, טרור ולחץ בינלאומי אינה מפריעה להם להמשיך לחלום.  השמאל לא ביקש פסק זמן לחשבון נפש על מה שאירע, אלא מיד נשמעות ההכרזות הקבועות: כדאי לסגת מהשטחים, כדאי להחזיר את רמת הגולן תמורת שלום עם סוריה ועוד.

השמאל העניק לגיטימציה בין-לאומית לעראפת. השמאל אחראי לחימושה של המשטרה הפלסטינית שהפנתה את הנשק נגדנו וכן למתן שטחים שהפכו לבסיסי יציאה לפיגועים. הם אחראים ליציאה החפוזה מלבנון שאת פירותיה אכלנו במלחמה האחרונה.

בדרך כלל במהלך ההיסטוריה יש צורך לחכות מספר דורות כדי לראות איזו דרך מדינית צדקה. במקרה שלנו הספיקו חודשים ספורים. כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון, ב-15 השנה האחרונות, התעלמו מכך שכל נסיגה מגבירה את תיאבון ארגוני הטרור ומזמינה עוד אלימות ועוד טרור. כך קרה ב- '94 לאחר הסכם אוסלו, כך קרה ב- '96 לאחר חתימת הסכם אוסלו ב' וכך גם בשנת 2000 לאחר הבריחה מלבנון.

לפיכך, ראוי לנתח את הקורה סביבנו וליזום מהלכים מפוכחים. צריך לזכור כי גם לאחר כשישים שנות עצמאות העולם הערבי עדיין מתכחש לקיומה של מדינת ישראל ואינו מדקדק בשאלה מה הגבולות המקובלים עליו: 48', 67', גבולות ה"התנתקות" או גבולות "ההתכנסות". לא "השטחים" הם הבעיה, פעמים רבות היו יכולים הערבים לקבל את כל השטחים, בשנת 37' בעקבות ועדת פיל. בשנת 48', בגבולות החלוקה ועד פסגת ברק- עראפת- קלינטון בו הציע ראש הממשלה ברק את כל יהודה ושומרון ואף את חלוקת ירושלים. הפלסטינים דחו את כל הצעות להסכם שלום.

בנוסף, ראוי לזכור כי הסכנה המיידית המאיימת על שלום העולם היא ההתעוררות האיסלמית המשלבת לאומנות אסלאמית קיצונית שפשטה על ארצות ערב ומאיימת לכבוש גם את אירופה.



הבסיס לכל מהלך מדיני צריך לצאת מנקודת מוצא שכל ההערכות לפתרון הסכסוך אמורה להשתלב במהלך גיאו-פוליטי רחב. כמעט כל מדינות ערב סובלות מהקצנה דתית וחוששות לעתידן

הבסיס לכל מהלך מדיני צריך לצאת מנקודת מוצא שכל ההערכות לפתרון הסכסוך אמורה להשתלב במהלך גיאו-פוליטי רחב. כמעט כל מדינות ערב סובלות מהקצנה דתית וחוששות לעתידן. תנועות איסלמיות רדיקליות שואפות לחולל מהפיכות בארצותיהן ולהעמיד הנהגה פונדמנטליסטית. בעיקר אמורות לחשוש מכך הם שכנותינו: מצרים, ערב הסעודית, לבנון וירדן שההקצנה האיסלמית שם מאיימת על יציבות המשטר.

בעבר הועלתה הצעה משמעותית על ידי ח"כ אפי איתם. איתם הציע שיתוף פעולה אזורי. שכן, הקמת שתי מדינות בין הירדן והים הינה בלתי אפשרית לקיום ארוך טווח לשתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו. איתם בראיון לארי שביט אמר: "לצורך זה צריך פתרון אזורי. לא ייתכן שמכל משאבי המזרח התיכון המדינה הכי ענייה באדמה, היא שתצטרך לשאת על גבי משאביה המדולדלים את פתרון הבעיה של הערבים הפלשתינאים". 

מה צריכה להיות תרומת מצרים? מצרים צריכה להציע את עתודת השטח של סיני לטובת הפלשתינאים בעזה. המצב הרצוי הוא שתושבים של עזה יקבלו אזרחות במדינה פלשתינית שתהיה מדינה דו-אונתית. האונה המרכזית שלה תהיה ירדן, אבל תהיה לה אונה נוספת בסיני".

ראוי להעלות שוב את היוזמה ולהתוות קווי מתאר ברורים יותר. אחרי המלחמה בלבנון, הפיגועים בסיני, המרדף אחרי בן לאדן באפגניסטן וההתבוססות בעיראק  סקטורים שונים בציבור הישראלי, המצרי, הירדני ובערב הסעודית יהיו פתוחים להצעות בנוסח הפתגם המוכר: אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה.