כך התנדף החזון הציוני

האם תם עידן הציונות?

יוסף "עבו" עברון , ט"ו באדר תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

האם תם עידן הציונות: "הכוח הדינאמי, המוביל, המחנך והמגשים בתולדות העם היהודי... ", כדברי הסופר משה שמיר ז"ל? 
 

תל חי הפכה לסמל ולנורמה לאומית שאומצה על ידי כל מנהיגי היישוב במאה שעברה, ללא הבדלי מפלגה, מדוד בן גוריון, ברל כצנלסון ועד ליצחק טבנקין, ישראל גלילי, מאיר יערי וזאב ז'בוטינסקי
לפני 87 שנה, בי"א באדר תר"פ, נפלו יוסף טרומפלדור ושישה מחבריו בקרב דמים על הגנת תל חי, נקודת יישוב נידחת ומבודדת בצפון הארץ. מילותיו האחרונות של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו...", הפכו למיתוס שליווה את מפעל ההתיישבות הציונית במשך דורות.
 
"את אגדת תל חי אי אפשר לסתור, אי אפשר לכפור בעוצמתה", כותב נקדימון רוגל בספרו: תל חי – חזית ללא עורף: "מה גם שהכול אימצוה – תנועת העבודה מהצד האחד, ותנועת ז'בוטינסקי מהצד השני... כבר בעיצומם של המאורעות ביקש ברל כצנלסון, מתוך הכרה שביודעין, לבסס על הפרשה הזאת נורמה להתנהגות במצבים מעין אלה, נורמה של  אי עזיבה...".
 
תל חי הפכה לסמל ולנורמה לאומית שאומצה על ידי כל מנהיגי היישוב במאה שעברה, ללא הבדלי מפלגה, מדוד בן גוריון, ברל כצנלסון ועד ליצחק טבנקין, ישראל גלילי, מאיר יערי וזאב ז'בוטינסקי.

זו מצאה את ביטויה המוחשי באירועי הדמים בתקופת המנדט ובמלחמת הקוממיות:  בדגניה, ביחיעם, בטירת צבי, בצפת ובגוש עציון.

עידן שרון במקום עידן טרומפלדור?

ב-7 במרץ 2001, לאחר מסע בחירות שבו הבטיח לעם "שלום וביטחון", נבחר לתפקיד ראש הממשלה, אריאל שרון. עם בחירתו החל עידן שרון: עידן פירוק היישובים והחזרת השטחים. את חזון הציונות של ענקי הדור במאה הקודמת: הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי מחליף מעתה חזון העוועים הפוסט ציוני של ננסי השמאל: פרס, ביילין, יתר הגמדים מ"קדימה" ובראשם: "ממלא המקום שהפך לראש ממשלה",  אהוד אולמרט,

לו השכיל שרון לראות ב-2005 את שראה טרומפלדור ב-1920.

כמה עשרות מתיישבים קבעו את גבולה הצפוני של הארץ

כמה עשרות מחברי "השומר" שהתנחלו בשלהי "מלחמת העולם הראשונה" על אדמות "חמארה" שעל חוף החצבני ועל גבעת טלחה (לימים כפר גלעדי ותל חי), הם שקבעו את הנוכחות היהודית בין ראש פינה למטולה ובמידה רבה את צירופו של הגליל העליון לתחומה של ארץ ישראל ושל הבית הלאומי היהודי. הקיף מכולם היה יוסף טרומלדור. הוא הגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919,  קיבל את הפיקוד על המקום והפך לאישיות המרכזית בהגנת האזור. 

בספרו  תל חי – חזית ללא עורף  מצייר נקדימון רוגל תמונת מצב עגומה:

"הייתה זו תקופה של 'הסדר זמני', של מאבק על זכויות היסטוריות ועל גבולות כלכליים ובני-הגנה, של חששות מפני עימות גלוי עם הערבים, של צורך להתחשב במה שיגידו באמריקה ושל תלות בלעדית  במעצמה אחת... בתוך אותו ערפל מדיני מצאו עצמן ארבע נקודות עבריות: מטולה, כפר גלעדי, חמארה  ותל חי בשטח-הפקר, מחוץ לתחום... היישוב היה מוכה-מלחמה, קטן ומדולדל. זוהי הקופה של ממשל-צבאי. עניין המנדט לא הוכרע עדיין והכול תלו תקווה במימושה של ההבטחה הסתומה הכלולה במסמך הקרוי "הצהרת בלפור".

בעוד הפולמוס בהנהגת היישוב על כל פלגיו נמשך ללא תכלית, החליטו המתיישבים על דעת עצמם, בהנהגתו של טרומפלדור, "כי אסור לפנות שום נקודת התיישבות... כי נסיגה עלולה לגרום לקיצוץ הגבולות של הבית הלאומי, להמיט חרפה על הכבוד הלאומי ולחולל נסיגות בשרשרת...".

חזית ללא עורף

בו' באדר תר"פ, חמישה ימים לפני נפילתה של תל חי, הגדיר יוסף חיים ברנר ברשימתו תל חי את יישובי הצפון ואנשיהם "כחזית בלי עורף", "מחנה חלוץ בלי מאסף".

בי"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, עם בוקר עלו הערבים על תל חי במחנה כבד של רגלים ורוכבים מזוינים. בחצר ניטש קרב דמים כבד בין אלפי הפורעים לבין קומץ המתיישבים שנאחזו בציפורניהם בפיסת הקרקע שראו בה את ביתם וסירבו להתפנות מהמקום ולו במחיר חייהם.

הקרב נמשך בהפוגות קצרות עד רדת החשיכה. הערבים ניסו מספר פעמים להסתער על החצר והמבנה, אך מדי פעם נהדפו באש המגנים. עשרות מהם נפלו ורבים אחרים נפצעו,  ולעת ערב נסוגו כלעומת שבאו.


הקרב נמשך בהפוגות קצרות עד רדת החשיכה. הערבים ניסו מספר פעמים להסתער על החצר והמבנה, אך מדי פעם נהדפו באש המגנים. עשרות מהם נפלו ורבים אחרים נפצעו, ולעת ערב נסוגו כלעומת שבאו
בחילופי האש נהרג מפקד המקום, יוסף טרומפלדור, האיש שהפך לאגדה עוד בחייו ונשבע להגן על האזור עד טיפת דמו האחרונה,  ומילותיו האחרונות היו "טוב למות בעד ארצנו".  יחד עימו נהרגו חמישה מהמגנים: יעקב טוקר, שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, בנימין מונטר וזאב שרף .

בספרו "התיישבות בשנות מאבק" העוסק באסטרטגיה היישובית בטרם מדינה, כתב אלחנן אורן: "העמידה בתל-חי נתנה לבית הלאומי חלק מן הגליל העליון: אלמלא התנפלות הערבים עליה, אולי הייתה אצבע הגליל על אדמותיה ומקורות המים שבה נשארת בידי הצרפתים ואובדת לארץ-ישראל המנדטורית ולישראל העצמאית...". על פי הסכם סן רמו באפריל 1920 ואמנת פריס בדצמבר של אותה שנה עבר כל האזור הכולל את מטולה, כפר גלעדי ותל חי לתחום השלטון המנדטורי הבריטי והבית הלאומי היהודי.

כעבור תשע שנים כתב ברל כצנלסון בעיתון "דבר" תחת הכותרת "מגיני תל חי בחייהם ובמותם":  "ואל יישכח כי במערכה כפולה עמדו ונפלו גיבורי תל חי... לא רק במערכה עם שודדים... כי אם גם במערכה עם האדישות, הרפיון, ההתנכרות והפחד מבית, בתוך היישוב ובקרב מנהיגיו.  אל תישכח הבדידות האיומה בה עמדו שם האנשים בחייהם, ומה היה היחס אליהם מצד בעלי היכולת, בעלי ההשפעה  ובעלי ה"הבנה המדינית הצרופה".

לרגע נדמה שהדברים נכתבו היום ולא לפני שמונים ושמונה שנה.