מי יבקר את אמא?

הן רוצות את הילדים שלהם שיבואו לבקר אותם.

מרים בר , י"ח באדר תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בית אבות: נשמע מקום זקן, מקום לכל אלו שכבר לא מסתדרים בעצמם וכאלה שמשפחתם לא מסתדרת איתם. מצב קשה.

הלכתי לבקר קרובת משפחה בבית אבות.

המקום יפה, קירות מצופים שיש, גינה יפה ומרשימה ומוזיקת רקע מתנגנת ברגיעה. בכניסה ישנו שוער מכובד המקבל את הבאים בסבר פנים יפות. יש הרבה פאר והדר. ובגינה היפה הרבה אמהות וגם הרבה אבות. הם נראים תשושים, חולים.


כולנו רוצים לעשות דברים שיקדמו אותנו, רוצים להספיק הרבה. יש כל כך הרבה עיסוקים, כל כך הרבה דברים מעניינים וכל כך הרבה בעיות. אנחנו בקושי מסתדרים עם עצמנו, אבל האמהות וגם האבות רוצים לראות יותר את הילדים וגם את הנכדים בוודאי
הם נראים רובם כחולמים, פשוט ישנים להם. ישובים על כסא הגלגלים ופניהם שמוטות, חלקם, לא כולם, אולי הם עייפים מידי. אולי הם עצובים, אולי כואבים ואולי סתם אינם מסוגלים למשהו אחר. ואלה ברי-המזל, אלה שזכו ויש מי שיוריד אותם לגינה ביום שמש נפלא כפי שקרה באותו יום.

והרבה מהמלווים הם בכלל מטפלים בשכר, אבל גם זה משהו. מה תוכל אמא לומר אם לא אבוא? מה יוכל אבא לעשות לי? הם כבר חלשים כל כך. מוקירים טובה לכל מי שרק מחייך אליהם. הם מברכים, ממתינים ומקווים.

עליתי למחלקה. שם יושבות הרבה אמהות באולם סגור. שם הם אוכלות ושם הם מציירות. כן, הן גם  צובעות, עושות התעמלות עם גלגלים גדולים וכדורים ענקיים צבעוניים. משחקות במסירות מיד אל יד ומנסות לבעוט בכדור הענק כשהן ישובות על כסא הגלגלים, הכל בהדרכתה של המטפלת התעסוקתית המסורה. הן אפילו מתלוצצות, אחר כך הן נחות. רוב הזמן הן בעצם נחות. הכל עושים עבורן: מגישים להן, מבשלים להן, מנקים להן ואפילו יש אמהות שאותן צריך להאכיל.

והם שמחות כל כך לכל תשומת לב שזה מביך. אני מביטה בכל האמהות האלה (מחלקה לנשים בלבד) מנסה לעזור בדברים קטנים וחשה בושה גדולה לכל הכרת טוב שלהם.

כל כך הרבה אמהות. הם רק קצת מבוגרות, קצת עייפות, קצת חולות והרבה חסרות אונים.

והן מתגעגעות. הן רוצות את הילדים שלהם שיבואו לבקר אותם. יש שהתייאשו, אבל יש שזכו וילדיהם כבר כמו בני בית שם. הם מוכרים לצוות המטפלות והאחיות, מוכרים להנהלה ולמבוגרות החיות שם. הם נכנסים בחיוך רחב ושמח עם שלום גדול לכולם. ואמא שלהם שמחה כל כך וגאה בהם מאוד מאוד. ויש, בודדות אומנם, שלא זוכות לראות מספיק את הילדים. עיניהם מלאות לחלוחית קבועה, ולא מדלקת. כל צילצול טלפון מקפיץ אותן וכל דמות שמתקרבת מעוררת בהם תקווה, אבל הם מתאכזבות הרבה מדי.

ופעם ראיתי אמא אחת כזאת, מבוגרת מאוד, עם עיניים כחולות רכות מאוד, מטפחתה עוטפת היטב את שערותיה והיא מקפידה ליטול ידיה בכל פעם שצריך. פעם אחת ראיתי אותה בוכה כל כך. "אני מתגעגעת לילדים שלי", אמרה בחוסר אונים ועיניה התכולות נצצו מדמעות. היא פחדה שלא תזכה לראות אותם עוד. אחר כך שתקה וחזרה להביט בשקט בהשלמה. היא מעתירה הרבה ברכות על כל מי שטורח ואומר לה שלום ועל כל מי שניגש ומתעניין. כולם אומרים שהיא ממש צדיקה. אבל הילדים עסוקים, הם באים מעט מדי לטעמה. מה לעשות? אז מי יבקר אותה?

כולנו רוצים לעשות דברים שיקדמו אותנו, רוצים להספיק הרבה. יש כל כך הרבה עיסוקים, כל כך הרבה דברים מעניינים וכל כך הרבה בעיות. אנחנו בקושי מסתדרים עם עצמנו, אבל האמהות וגם האבות רוצים לראות יותר את הילדים וגם את הנכדים בוודאי.

והחיוך שבעיניהם והגאווה כשבאים לבקרם, שום דבר לא דומה לזה.

ועדיין לא דיברנו על השכר: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".