ה"התכנסות" מתחילה באחד העם 54

על הקשר שבין חזון, ממון והבורסה לניירות ערך.

לירון זיידין , כ"ב באדר תשס"ז

לירון זיידין
לירון זיידין
ערוץ 7

לאחרונה, הציבוריות הישראלית התעסקה בשני נושאים "הרי גורל": מדד המעו"ף אשר חצה את רף 1,000 הנקודות ובמסמך החזון של ערביי ישראל, ויחד עימו את הגרורה בדמות הצעת חוקה מצד ארגון עדאללה.. קיימים כמובן נושאים רבים נוספים, אולם שיחות הסלון בקרב כמעט כל רובדי האוכלוסייה וההוויה הישראלית נוגעים לשני הנושאים שלעיל. די לצפות בפרסומות במהלך הימים האחרונים, כדי להבין שכביכול שני נושאים מעניינים את עם ישראל: האחד, באילו מניות לבחור והשני,  איך מתמודדים עם ה"ערבים".


ובכן, אם אין אנו מאוימים מהצהרות אלו שבאות מפי ערביי ישראל, הצהרות המדברות לראשונה בגלוי על גיס חמישי בתוכנו, ממה אנו כן מאוימים? האיום הוא מעצם העובדה שהצד שנגדנו מציב חזון, מציב מטרות ארוכות טווח אותן הוא מתכוון להשיג
בהצעת החוקה של ארגון עדאללה מוזכר המשפט הבא: "על מדינת ישראל... להכיר באחריותה לעוולות אל-נכבה והכיבוש, להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים...". בדיקה נוספת תמצא את המשפט הבא במסמך החזון של ערביי ישראל: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל... נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית". ומנגד ניתן למצוא את הכותרות החשובות באמת: "מדד המעו"ף חצה לראשונה את רף 1,000 הנקודות", "מדד ת"א 100 חצה לראשונה את רף 1,000 הנקודות". בעוד הערבים רואים בארץ זו מולדת, אנו רואים בה מקלט טריטוריאלי שכל מטרתו עשיית הון וממון, "וכל המרבה הרי זה משובח".

ככל הנראה, כאן טמונה הבעייתיות האמיתית הקושרת את שני הנושאים הללו גם יחד. מחד, ערביי ארץ ישראל אשר בוחנים את ההתרחשויות במונחים של חזון ושל אידיאה רצויה. ומנגד, "המדינה היהודית" אשר בוחנת את ההתרחשויות במונחים של "עלות-תועלת" ושל "רווח כאן ועכשיו". מן הראוי לציין שעבור חלק ניכר מבני העם היהודי, משמעותה של "מדינה יהודית" היא מדינה ככל העמים עם רוב יהודי. ולו נתייחס למקרה זה כמקרה בוחן, נוכל להבחין בברור מאליו:  אנו לא מאוימים מעצם מסמך החזון של ערביי ישראל, אנו גם לא מרגישים מאוימים מהצעת החוקה של ארגון עדאללה - הצעת חוקה הקוראת להשמדת מדינת ישראל כמדינה יהודית, ואף מרחיקה הלאה להפיכת מדינתנו למדינה דו לאומית שבה לאום אחד הוא פלסטיני והלאום השני הוא מוסלמי. והיהודים? לקב"ה פתרונים.

ובכן, אם אין אנו מאוימים מהצהרות אלו שבאות מפי ערביי ישראל, הצהרות המדברות לראשונה בגלוי על גיס חמישי בתוכנו, ממה אנו כן מאוימים? האיום הוא מעצם העובדה שהצד שנגדנו מציב חזון, מציב מטרות ארוכות טווח אותן הוא מתכוון להשיג. ואילו אנחנו, מה שמעניין אותנו זה הבורסה. מדברים על כך שמי שמשקיע לאורך זמן מרוויח. מדברים על כך שמי שהשקיע 15 שנה הרוויח 900%. אבל, 15 שנה זה לא הרבה זמן. במסגרת הזמן של עם ישראל מדובר על רגעים ספורים, במסגרת הזמן של ארץ- ישראל מדובר על "יום אתמול כי יעבור", ואפילו בזמן של מדינה מודרנית, לא מדובר על פרק זמן משמעותי. במדינה כמו שלנו, במדינה כזו בה מוותרים על החזון ונותרים עם יצר ההישרדות בלבד, במדינה כזו 15 שנה הם נצח. מה קרה לעם ולארץ שהמדינה תפסה את מקומם?

לכן מסמך החזון של ארגון עדאללה מלחיץ אותנו, משום שהוא מציג בפנינו מראה. מראה כזו שבה אנו רואים מצד אחד את החזון אצלם ובד בבד מבינים שלנו, כמדינה, כבר לא נותר חזון. נהפוך הוא, את הוואקום שנוצר עם היעלמות החזון ממלאת השאיפה לתשואה גבוהה ככל האפשר על תיק המניות. ואם "התכנסות" מסוג זה או אחר תביא משקיעים זרים ותגרום  לרווחים גבוהים יותר, אזי נבצע התכנסות. שכן: כך יעשה למשקיע אשר הממשלה חפצה ביקרו.


למרות הפסימיות המשתמעת מהכתוב, עדיין יש מה לעשות. המולדת הזו היא מולדתנו, היא ארץ אבותינו וזכות השיבה היא זכותם של כל היהודים לשוב לנחלת אבותיהם
המלחמה האחרונה בלבנון רק המחישה לנו את מהותנו כאן במסגרת "החזון" הנוכחי של המדינה. בזמן מלחמת לבנון חששו מהכרזה על "מצב חירום", לא משום שהייתה התאכזרות אישית לתושבי הצפון או לחלופין משום שמאן דהו זה או אחר לא הבין שקטיושות שנופלות מנהרייה ועד חיפה הינן מצב חירום. לא הכריזו על מצב חירום משום שאז היה על ממשלת ישראל להזרים כספים לטיפול בנפגעים בצפון. וכי למה שיכריזו מצב חירום? הרי הכרזה שכזו תפגע ברזרבות התקציב, תביא לחוסר יציבות בטווח הקצר ועלולה להפיל את הבורסה. ואז המיליארדרים יהיו "רק" מיליונרים.

אני נזכר איך באחד הימים בהם נפלו קסאמים בשדרות, שאלתי סטודנטית הלומדת איתי כלכלה אשר גלשה באינטרנט, אם יש פצועים בשדרות. היא ענתה לי כי היא לא יודעת ושבלאו הכי שדרות זה רחוק ממנה, ומיד שבה לעסוק במה שחשוב באמת:  מניית טבע. אגב, אותה סטודנטית גרה באריאל ולא בתל אביב.

האבסורד הגדול הוא ש"אחד העם" קשור לעוול הזה שלא מרצונו. במאמרו "עבר ועתיד" הוא מתאר את התיאור הבא: "לכל עם, כמו לבן אדם, קיים סך המורכב מרצונות לעתיד ומזיכרונות.  אצל ילד קטן יש רק רצון לעתיד ואין זיכרונות. בגיל העמידה יש איזון, אך יש עוד המון כוח יצירה ורצון לעתיד. השלב האחרון הוא של הזקנה ובו נותרים רק הזיכרונות. ואז, אז זה כבר השלב שלפני המוות". יתירה מזאת, לא באמת צריך את הזקן, אפשר לכתוב ספר זיכרונות ולסגור את ה"בסטה". כנראה שזהו אכן צחוק הגורל למקם את ה"בורסה לניירות ערך" ברחוב אחד העם 54.

למרות הפסימיות המשתמעת מהכתוב, עדיין יש מה לעשות. המולדת הזו היא מולדתנו, היא ארץ אבותינו וזכות השיבה היא זכותם של כל היהודים לשוב לנחלת אבותיהם. אנחנו כעם היהודי יכולים לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו: להילחם על זהותנו, להילחם על ערכינו, להילחם על יהדותנו ולהילחם על החזון.

לעם הנפלא הזה יש את תעצומות הנפש הדרושים. השאלה שנותרת בעינה היא, מה. מה לגבי תעצומות הנפש של המנהיגים?