גטו רמאללה

מדינת ישראל כולה מתחילה להפוך לגוש קטיף של העולם.

אורי אליצור , כ"ו באדר תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

בישופים וקרדינלים מגרמניה ביקרו השבוע ב"יד ושם" ואחר כך ברמאללה. הם הודיעו שרמאללה מזכירה להם את גטו ורשה. על פי סקר שנעשה בגרמניה לפני כחודשיים: שליש מהגרמנים מאמינים שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים. ואנגלה מרקל הופיעה בפני איזה פורום שדן בשאלת זכות הקיום של ישראל ואמרה למשתתפים ברורות שלישראל יש זכות בלתי מעורערת להתקיים. מאמר המערכת של "הארץ" התרגש מאוד ומחא כפיים לקנצלרית. לי, ההודעה התקיפה של מרקל דווקא גורמת להרגיש כמו האיש שיש לו תעודה מהפסיכיאטר שקובעת שהוא נורמאלי.


אין מצב שראש ממשלת ישראל ייצא בהצהרה האומרת שלגרמניה יש זכות להתקיים. בשום מקום בישראל לא יתקיים דיון אינטלקטואלי בשאלה: האם גרמניה היא לגיטימית?
אין מצב שראש ממשלת ישראל ייצא בהצהרה האומרת שלגרמניה יש זכות להתקיים. בשום מקום בישראל לא יתקיים דיון אינטלקטואלי בשאלה: האם גרמניה היא לגיטימית? בשום מקום בעולם לא מתקיים דיון כזה, על שום מדינה בעולם לא מתקיים דיון כזה מלבד ישראל. וזו לא דווקא גרמניה. אפשר להבין למה לגרמנים יותר מכל אומה אחרת נוח להאמין שאנחנו נוהגים כמו נאצים, אבל בהחלט לא מדובר דווקא בגרמניה. סקרים שנעשו סביב כל העולם מראים שישראל נחשבת בעיני רבים מאוד לאחת המדינות המזיקות והמרושעות ביותר בעולם, ושאין פתטי וגטואי מן המשפט הסוגר של המאמר ב"הארץ" המצהיר בעקבות מרקל ש"זכות קיומה של ישראל איננה עומדת לוויכוח". מרקל לא היתה צריכה להצהיר מה שהצהירה אילו לא היה קיים ויכוח רציני, משמעותי ומסוכן על עצם זכותה של ישראל להתקיים.

ישראל כגוש קטיף

איך הגענו עד הלום? מתי זה קרה? מתי הפכנו להיות גוש קטיף של העולם? ראיתי בטלוויזיה את הכינוס הנלהב והאוהב של איפא"ק השבוע והוא מאוד הזכיר לי את הכנסים הנרגשים והעוצמתיים של המחנה הכתום לפני שנתיים: בכפר מימון, בירושלים, בניו יורק ובגוש קטיף עצמו. הייתי שם. היו רבבות, הייתה אהבה לגוש קטיף ותמיכה והתגייסות, והופעה של אח"מים שרוצים להיבחר וביטחון שהיה לא תהיה. הצהירו שדין נצרים כדין תל אביב, נשבעו שגוש קטיף הוא בדיוק כמו גוש תל מונד אבל כולם ידעו שהוא לא. שלגוש תל מונד אין מחנה תומך, ואף אחד לא מפגין למענו כי הוא לא צריך את זה.

ועכשיו, מדינת ישראל כולה מתחילה להפוך לגוש קטיף של העולם. היא קיימת, היא משגשגת והיא פורחת. יש לטובתה המון סרטים כתומים והרבה ידידים חשובים. אובמה והילרי באים להצטלם בהפגנה למענה, ראשי ממשלה וקנצלריות מצהירים שלא יעלה על הדעת ואפילו "הארץ" כותב שזכות הקיום של ישראל איננה עומדת לוויכוח. אבל האמת ממש הפוכה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שזכות קיומה עומדת לוויכוח, והוויכוח על קיומה או חורבנה זוחל כמו נחש לתוך השיח האינטלקטואלי, האמנותי  והפוליטי של העולם המערבי. זה כבר לגיטימי לשאול אם היא לגיטימית.

וזה לא בגלל הכיבוש ולא בגלל ההתנחלויות, אלא להיפך. ב-67' מייד אחרי הכבוש היינו בראש סולם המדינות הנערצות והחיוביות של העולם. אחרי אוסלו, כשהכיבוש הצטמצם, התחלנו לאבד גובה במהירות. בשנים האחרונות ככל שאנחנו עושים יותר שלום ויותר גדר הפרדה ויותר התנתקות, כך מעמדנו יותר מתדרדר. אז מה באמת? איך זה קרה לנו? איפה טעינו?

כיוון הרוח


ראשית, להבין שכל עוד לא השתנה כיוון הרוח, זה הזמן הכי גרוע לנסיגות. בנסיגות אנחנו נעשים גם יותר רעים, יותר חלשים וגם מפגינים ניתוק מהאדמה ומהשייכות לארץ המריבה, מה שמחזק את תדמית הרעים שלנו
התשובה העיקרית היא שלא טעינו. זה לא אנחנו. הטרנד העולמי התהפך. מדינת ישראל הוקמה כאשר המתיישב הלבן, החלוץ החמוש, הלוחם בשממה ומביס את האינדיאנים היה גיבור חיובי. הסרטים שנעשו והספרים שנכתבו במחצית הראשונה של המאה ה-20 קשרו לו כתרים. הוא הביא את האור והקדמה ונלחם באיתני הטבע ובפראי האדם. הציונות היתה חלק מהסיפור העולמי הזה והישראלי הקטן עם הכובע טמבל והעוזי היה בעצם אחרון גיבוריו הרומנטיים.

בסוף המאה ה-20 האופנה השתנתה. השיח הפוסט קולוניאלי כבש את הבמה בסערה, והוא שולט ביד רמה ובאפס סובלנות. בסרטים של עכשיו האינדיאני הוא הגיבור הרוקד עם זאבים והמתיישב הלבן הוא הנבל. בכולם ללא יוצא מן הכלל, לא קיימת שום סובלנות כלפי סרט או ספר או מחקר מדעי שלא מציית לכלל הזה. ככה יצא שאנחנו עכשיו בצד של הרעים בלי שום קשר לכיבוש ולגבולות ולנסיגות. כל עוד לא ישתנה כיוון הרוח, אנחנו נישאר הרעים גם אם ניסוג לגבולות 67' או 47'. מדובר בכיוון הרוח העולמית, ואנחנו לא יכולים לשנות את כיוון הרוח. היא מחליפה כיוונים בתנועת מטוטלת והיא כנראה תשוב ותשתנה לטובתנו בעתיד, אבל זה לא בידינו.

בינתיים יש שני דברים שאנחנו יכולים בכל זאת: ראשית, להבין שכל עוד לא השתנה כיוון הרוח, זה הזמן הכי גרוע לנסיגות. בנסיגות אנחנו נעשים גם יותר רעים, יותר חלשים וגם מפגינים ניתוק מהאדמה ומהשייכות לארץ המריבה, מה שמחזק את תדמית הרעים שלנו. ועוד דבר שאפשר: אלה מאיתנו שהם יוצרים או חוקרים או זוכי פרס בינלאומי יכולים גם לגלות קצת אחריות אישית. במצב העולם היום, השמצה יפת נפש של "המדיניות של ישראל" מעמיקה את תדמית הרוע של המדינה ומערערת את בסיס קיומה.

רצוי להתאפק ואולי אפילו לוותר על כמה מחיאות כפיים בברלין.