שאול גולדשטיין ואייל ארד ביזו את הטקס לזכרם של לוחמי שיירות תש"ח.
ביום ב', כ"ב באדר תשס"ז (12.3.07) בצהריים, התקיים בצומת אפרת - צפון טקס רשמי של הסבת השם לצומת "שיירות עציון בתש"ח" לזכרם של לוחמי השיירות שניסו לפרוץ את הדרך החסומה לגוש עציון הנצור. בטקס השתתפו כמה מהלוחמים והנהגים הקשישים שהגיעו לאתר באוטובוס אגד משוריין (אומנם, לא מדגם תש"ח אלא מדגם שנות ה- 60 אוטובוס להר הצופים...). הכוונה היתה רצויה, אך בעצת אחיתופל המודרני, אייל ארד, החליט ראש המועצה שאול גולדשטיין להזמין כאורח הכבוד את שר התחבורה, שאול מופז, תוך התעלמות ממחאות ועדי הפעולה שהזהירוהו בכתב שלא לעשות זאת. הייתה זו שגיאה טראגית מצידו.
בטקס השתתפו כמה מהלוחמים והנהגים הקשישים שהגיעו לאתר באוטובוס אגד משוריין (אומנם, לא מדגם תש"ח אלא מדגם שנות ה- 60 אוטובוס להר הצופים...)
הלוחמים זכו לתשואות רמות, אולם כשניסה השר מופז לשאת את דבריו, הוא הושתק בקריאות בוז רמות ובשריקות על ידי עשרות חברי וחברות ועדי הפעולה של גוש עציון ואפרת שקראו לעברו: "פושעי הגירוש לדין", "עוכר ישראל אינך רצוי כאן, לך הביתה". "הרסת את גוש קטיף ועכשיו הגעת להרוס את גוש עציון", "לא נשכח ולא נסלח". למחאה הקולנית הצטרפו כ- 200 התלמידים שכינסה המועצה כדי "לקשט" את הטקס. בשיא המהומה הודיע מופז, כי נבצר ממנו להמשיך בטקס והוא נס על נפשו מאובטח על ידי מאבטחי השב"כ ועשרים שוטרים. עשרות תלמידים לחצו בהתרגשות את ידיהם של המוחים ואמרו להם: "זה היה שיעור נפלא בדמוקרטיה ובהגנה על ארץ- ישראל מפני האויב הפנימי".
בשלב הזה היו עימותים מילוליים חריפים בין כמה ממגורשי גוש קטיף תושבי גוש עציון שנכחו במקום לבין ראש המועצה. הוא כעס על שקלקלו את החגיגה התקשורתית שלו והאשימם בקיצוניות יתר. הם השיבו לו: "אתה משת"פ קלאסי דגם מועצת יש"ע. מדיניות שיתוף הפעולה שלך עם הממשלה נכשלה כשלון חרוץ. לא פעלת נגד חומת ההפרדה ובעד פתיחת כביש עוקף זעתרה. נוצר מצב בלתי נסבל המזכיר את ימי גוש עציון בתש"ח, בקרוב בשל מחדליך יסעו לגוש בכלי רכב משוריינים עם פורצי מחסומים, תוך לחימה בכנופיות של פת"ח וחמאס".
אכן, הודלק אור אתראה אדום גדול בצומת שיירות עציון. מה ששאול גולדשטיין מסתיר הוא שהממשלה זוממת להעביר את הצומת לידי הרשות הפלסטינית שתדאג כמובן מיד להסיר את ציון ההנצחה. בעקבות זאת כל הטקס הופך לפארסה עצובה ולשימוש ציני וצבוע בלוחמי תש"ח.
מה גם שהממשלה מתכוונת בהנחיית בג"ץ לבנות חומה וגדר ממערב לכביש 60, כך שייווצר "כביש נקניק" תחום בטון שאורכו שמונה ק"מ בין "מעבר האבות" לאפרתה. בתוך הנקניק תתנהל התחבורה היהודית הממוגנת חשופה לפיגועים ותלויה בחסדי האויב הערבי.
היה מי שצפה את המצב הזה כבר לפני כ 30 שנה בתשל"ח 1978. היה זה המשורר הירושלמי יצחק שלו שכמה משיריו הנפלאים היו בבחינת נבואות של ממש
היה מי שצפה את המצב הזה כבר לפני כ 30 שנה בתשל"ח 1978. היה זה המשורר הירושלמי יצחק שלו שכמה משיריו הנפלאים היו בבחינת נבואות של ממש. וכך הוא כתב בשירו: "אני רואה מחסומים":
אני רואה מחסומים קמים שנית בדרך אפרתה
מחסומי רפאים עולים מארץ תש"ח.
ורואה אנוכי פתח צר ולפניו עיר נמשך.
יהודים מחכים להיתר הקלגס
לבוא קבר רחל....
ודגל ירוק מתנוסס על הקבר,
ופושטים בגדוד שם, פלשת וכל מחניה.
ושומע אני בשנייה את הקול
קול נהי תמרורים.
רחל מבכה על בניה...
אני רואה
לוחמים חוצבים דרכם בחשך כבלילות ההם
להושיע לכפר עציון, לראש- צורים ולאלעזר.
וצרעות ג'בע וצוריף ובית- אומר
מנשכות את גופם בחמה חברונית, תרפ"טית.
ובשנאת תהומים.
אני רואה אותם יעפים בליל
ומקללים את יומם.
המצום לכבוש שנית את כל אשר נכבש
ולשפוך לארץ כפל נעורים ודמים....