בפינה לפרשת "זכור" ביארנו מהי מחיית עמלק שכל אדם יכול לקיים גם כיום: כל חיבור בין משפיע ומקבל מוחה את עמלק שתפקידו הוא: להפריד. וגדול החיבורים שעימו מתחברים כל ה"זכר" ו"נקבה" שבעולם הוא חיבור הנישואין.

הפעם נברר: היש מועד מסוגל יותר למחיית עמלק?



היצר-הרע, הטומאה והפירוד כל אלה הם מהות רוחנית אחת שיש לה הופעות מגוונות ו"מצבי-צבירה" שונים. מה שמסמל היצר הרע באדם, מסמל גם עמלק באומות

נקדים כך: היצר-הרע, הטומאה והפירוד כל אלה הם מהות רוחנית אחת שיש לה הופעות מגוונות ו"מצבי-צבירה" שונים. מה שמסמל היצר הרע באדם, מסמל גם עמלק באומות. הנחש - בבעלי-החיים והחמץ - במאכלים. "אותה גברת בשינוי אדרת". כך למשל המשילו את היצר הרע לחמץ: "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב? שאור שבעיסה" (ברכות י"ז ורש"י. והוא הבסיס לדברי הארי ז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח לא ישלוט בו יצר הרע כל השנה). לכן, כשהמשנה מנסחת: "אור לארבעה-עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (פסחים ב'.), משמע שזהו המועד המיועד למחיית הרוע הרוחני שבעולם בהופעותיו השונות. החידוש שלנו הפעם הוא שאין הכוונה רק ליום הי"דבניסן, אלא גם לדור הי"ד שבו היה צריך לבער את "החמץ" שבאומות. ונבאר בסעייתא דשמייא:

"הזוגיות העולמית" הלכה והבשילה במשך כאלף שנה בהן הלכו והתהדקו יחסי "בני הזוג": מימי אברהם אבינו ועד ימי שלֹמה המלך שהוא הדור ה-15 מאברהם. אברהם קיבל עליו ועל זרעו בשנת 2000 לבריאה להיות ה"מקבל" מבורא העולם, להיות "רעייתו". ובשנת 2928 בנה שלמה בית ליצירת קשר קבוע בין "הדוד ורעייתו". חמש עשרה דורות אלו של יחסים הולכים ונבנים ששיאם "ביום חתונתו וביום שמחת-ליבו - זה בניין בית המקדש" (תענית כ"ו:) מקבילים ל-15 הימים הראשונים בכל חודש בהם האור ש"הלבנה" מקבלת מ"השמש" הולך וגדל... דורו של שלמה קרוי "הלבנה במילואה" נגד היום ה-15 של החודש, בו הלבנה מגיעה לשיא גודלה (זהר ב', פ"ה).

מיהו אפוא הדור ה-14? דוד (דוד בגימטרייה: 14. שלמה בגימטרייה קטנה: 15). רומזת אפוא המשנה שזמנו של ביעור החמץ העולמי הוא "אור לארבעה-עשר", היינו: ערב הדור הארבעה-עשר, מעט לפני מלכות דוד  והכוונה לשאול המלך (שמלך כשנתיים לפניו. ובמה זכה למלוך?  "על-ידי שהיה זקנו מדליק נר לרבים" [ירושלמי, שביעית ט']. האם לכך רומז "...לאור הנר"?). כעת מובן, מדוע נצטווה דווקא שאול "לך והִכיתה את עמלק"! (שמואל א' ט"ו, ג'). שאם לא כן, מהו שאמר ה' לשמואל (שם, ב'): "פקדתי את אשר עמלק לישראל בדרך בעלֹתו ממצרים"? מה קרה פתאום, שכביכול ה' "נזכר" כעת 'לסגור חשבון' עם עמלק?! אלא שהגיע הזמן ערב הדור ה-14, "אור לארבעה עשר", יש לבער את החמץ העולמי: "והחרמתם את כל אשר לו..." (שם, ג'). כי חמץ אינו בטל אפילו באלף.

לפי זה יש לומר שמלחמת שאול שהייתה "אור לי"ד" הייתה בבחינת "בדיקת חמץ" ודוד שהיה בבחינת יום י"ד אמור היה לעשות את "ביעור החמץ" הסופי. והראייה: אם תאמר ששאול הרג ממש את כל עמלק ("ואת כל העם החרים לפי חרב" – שמואל א' ט"ו, ח') ורק השאיר את הצאן, מניין צצו יישובי עמלק שדוד ואנשיו נהגו לפשוט אליהם ממש באותה עת כשברח מפני שאול אל אכיש מלך גת (שם כ"ז, ח')? ועוד: מניין הגיעו אז מאות העמלקים ששרפו את צִקלג!? לכן, יש לומר ששאול היכה "את כל העם" שישבו ב"עיר עמלק" (שם ט"ו, ה') והייתה זו הכנה ל"ביעור" הגדול של דוד שעמד "לסיים את המבצע" בהכאת העמלקים ששרפו את עירו צקלג (שם ל', י"ז).



מה דחוף כל-כך לצום מיד ולבטל בזה את מצוות החג הגדול?! כי אסתר שבאה מבית שאול ידעה שערב הפסח הוא הזמן המסוגל למחיית עמלק מכל ימות השנה

ואכן, מתי יצא שאול למחות את עמלק? בערב פסח, שנאמר: "וַישמע שאול את העם וַיִּפְקדם בַּטְּלָאִים" (שם, ד'). אם תאמר שספרם באמצעות טלה שהנפיקה האפסנאות לכל חייל (כדי שלא למנותם ישירות - וכרש"י ביומא כ"ב:) היה לו לכתוב "וַיִּפְקדם בִּטלאים" סתם, ולא "בַּטלאים" בה"א הידיעה. מגלה תרגום יונתן שם שאכן ספרם "בַּטלאים" הידועים, המיוחדים: "וּמַנִינוּן בְּאִמְרֵי פִסְחַיָא"! היה זה ערב פסח וכל חייל הביא איתו "ציוד אישי": טלה לקרבן פסח...

ועוד: לאחר המלחמה בנה שאול מזבח שניתן לו כינוי שלא מצינו דוגמתו בתנ"ך: "בא שאול הכרמלה, והנה מציב לו יד" (שם, י"ב ורש"י). לרמוז: "ויבן משה מזבח... ויאמר, כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק..." (שמות י"ז, ט"ז). וכבר אמרו שכוונת משה לי"ד ניסן. אכן, גם פורים הוא בי"ד אדר (ו"...כֵּס י-ה" רומז לפורים-דשושן, החל בט"ו), אך כעת מתחדש שמחיית עמלק שבפורים היא רק הפתיחה למחייה הגדולה, לביעור הסופי, שיחול בעוד 30 יום. בבחינת: "שואלים בהלכות פסח קודם לפסח - שלושים יום"... (מגילה  כ"ט:).

כעת, נבין גם מדוע החליטה אסתר לערבב את שמחת חג הפסח ולגזור צום בשלושת הימים: י"ג, י"ד וט"ו ניסן (אסתר רבא ח', ז'). לכאורה, הגזירה להשמיד נחקקה אומנם בי"ג בניסן (אסתר ג', י"ב), אך אמורה הייתה להתבצע רק כעבור אחד עשרה חודשים. מה דחוף כל-כך לצום מיד ולבטל בזה את מצוות החג הגדול?! כי אסתר שבאה מבית שאול ידעה שערב הפסח הוא הזמן המסוגל למחיית עמלק מכל ימות השנה. ומה עמקו דברי המדרש: "בשעה שבא מרדכי לאסתר לבוא לפני המלך מְצאהּ שהייתה עסוקה במצוות ביעור חמץ"! (קהלת רבא ח', ה').



ומני אז ועד היום, מדי שנה בשנה, בהתקרב מועד ביעור החמץ ומחיית עמלק, כל נשות ישראל בבחינת אסתר הן... רוח-הקודש לובשתן והן רודפות ומוחות אותו בחירוף-נפש, ללא הרף, מפורים ועד פסח. משהו בתת-ההכרה אומר להן שזהו הכוח המפריד בין קודשא בריך הוא לישראל ובין אישה לבעלה... והנח להן: אם אינן נביאות - בנות אסתר הנביאה הן (מגילה  י"ד.).