על חינוך מחדש

בית המשפט פסק שהייתה עבירה, אך אין קלון.

מיכאל פואה , ט"ז בניסן תשס"ז

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי

העובדות במשפטו של רמון ברורות ומונחות לפני הציבור. ההחלטה של בית המשפט במקרה זה לא מחדשת שום דבר בשיפוט העובדות, אלא היא כל כולה החלטה ערכית וכך צריך לבחון אותה.


מערכת היחסים בלשכת רמון בה "כולם מתנשקים", והפלרטוט עם מי שנמצאות תחת מרות השר היא נורמה מקובלת, מקומם. מי שמקבל על עצמו תפקיד ציבורי, ובוודאי שר בישראל, צריך לדעת שהוא מפסיק להיות פלייבוי
מערכת היחסים בלשכת רמון בה "כולם מתנשקים", והפלרטוט עם מי שנמצאות תחת מרות השר היא נורמה מקובלת, מקומם. מי שמקבל על עצמו תפקיד ציבורי, ובוודאי שר בישראל, צריך לדעת שהוא מפסיק להיות פלייבוי. לשר יש עוצמה וסמכות וכל פלרטוט שלו עם מי שנתונה למרותו הוא בבחינת ניצול כוח לרעה וגובל באונס. היענות לניסיונות פיתוי מצד אלו שנתונות למרותו גם היא פסולה והיא גובלת בקבלת שוחד ממי שמעוניינות לשמר את מקום עבודתם או לשפר את תנאיהם.

חשיפה זו שידועה לא רק על לשכת רמון הייתה מזמן צריכה לפסול אישי ציבור שונים מלכהן בתפקידים ציבוריים. לצערנו, התקשורת אינה עושה את עבודתה נאמנה בתחום זה, וכל עוד אותם אישי ציבור לא מסכנים את בכירי המערכת התקשורתית, הם יזכו לשקט תקשורתי.
 
דווקא במקרה של רמון, היה יכול בית המשפט, שהנושא הונח לפתחו, להוקיע את כל דרך ההתנהלות של לשכות אלו. אולם, למי שמכיר את בית המשפט מקרוב לא היו ציפיות. בית המשפט עצמו נגוע בפרשיות מעין אלו לרוב. שופטי בית המשפט העליון חיפו במשך שנים על חברם מישאל חשין שניהל רומן עם עורכת דין ואף ילדה לו בת שהוא לא הכיר בה עד גיל מבוגר. פרשיות נוספות של אהבות ושנאות על רקע רומנטי עומדות כפי הנראה סביב מינוי שופטים ושופטות, ואין כאן המקום להאריך.
 
במקום לקבוע שבמעשיו של רמון גם אם לא הייתה עבירה היה בוודאי קלון, הלך בית המשפט בדרך הפוכה. בית המשפט פסק שהייתה עבירה, אך אין קלון. קלון כפי שכתב ה"שופט" חשין בהחלטתו לפסול את משה פייגלין מלהיות ח"כ, יש בה פגם מוסרי. "מושג ה'קלון' משמיע אותנו פגם מוסרי (moral turpitude); פגם שדבק במעשה העבירה - וממילא, גם בעבריין - בתיתנו דעתנו על טיב העבירה ועל נסיבות ביצועה" (פרשת פלאטו שרון, שם, 19)".

כלומר לדעת שופטי בית המשפט, בעבירה בה אדם בכיר כופה עצמו על מי שתחתיו לאקט מיני אין פגם מוסרי ואין קלון. מעניין מדוע אם כן נתבע מהנשיא קצב לפרוש מתפקידו? הרי יתכן שגם אם הוא יואשם, יפסק שלא היה קלון במעשיו והוא יוכל להמשיך בתפקידו.

שאלה זו היא כמובן היפותטית. אף אחד לא חושב שבמעשים כאלו אין קלון. אם כן מדוע הלך בית המשפט בדרך פוליטית ולא בדרך משפטית ומוסרית פשוטה וברורה? התנהגותו של רמון מופקרת והוא כמו עוד רבים אחרים לא ראוי להיות שר בישראל. אך לכולם ברור שרמון לא הובא לדין בגלל הנשיקה, אלא בגלל הוועדה למינוי שופטים. המערכת המשפטית התגייסה לחיסולו כפי שכבר עשתה בעבר לרפול ולנאמן כאשר חששה לשלומה. המהלך לחיסולו של רמון הצליח, וכוונתו, להתערב בוועדה למינוי שופטים ואף לטרפד את מינוי בייניש לעמוד בראש המאפיה המשפטית, כשל. אך הברוטאליות שבה נעשה הדבר גרר ראקציה חריפה. בראש משרד המשפטים הועמד אויב המערכת הנוכחית.


מצד שני נראה שחיים רמון עבר חינוך מחדש וחזרתו למשרד המשפטים תעשה טוב למערכת המאפיונרית שהצליחה לחנכו, ועתה היא נותנת לו חנינה בחסד
השר פרידמן, חבר טוב של השופטת נילי כהן שלא קודמה כפי שהוא חושב לנכון, מוכן להילחם במערכת הנוכחית. מצד אחד אפשר אולי להציע את קידומה של נילי לבית המשפט העליון ובכך להרגיע את השר החדש, אך בייניש כידוע לא לוקחת סיכונים וכשרונית כמו השופטת נילי יחד עם חבר טוב בלשכת השר מאיימים עליה. מצד שני נראה שחיים רמון עבר חינוך מחדש וחזרתו למשרד המשפטים תעשה טוב למערכת המאפיונרית שהצליחה לחנכו, ועתה היא נותנת לו חנינה בחסד. זוהי כפי הנראה הסיבה האמיתית לפסק הדין המגוחך שנתן בית המשפט. מצד אחד יש עבירה שהרי אי אפשר להשפיל את החברים למערכת שעמלו וטרחו על בישול הפרשיה ומצד שני אין קלון.

רמון מבחינתנו יכול לחזור לתפקיד שר המשפטים, אנחנו מוחלים לו על הניסיון לפגוע בנו. הוא כבר למד את הלקח.ומה עם הנשים שנפגעו לאורך כל השנים בלשכתו של רמון? ומה עם הנשים שעוד יפגעו בעתיד? שואל האזרח התמים.
 
הם יבטיחו שרמון לא ינסה עוד פעם ל"התחיל" עם בייניש, משיב האזרח המפוקח.