תודה לבשארה

הוא הסתבך עם הזהות הכפולה והמשולשת שלו.

אורי אליצור , כ"ז בניסן תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

עדיין לא ידוע לציבור במה בדיוק הסתבך עזמי בשארה עם החוק, אבל ידוע לכל במה הוא הסתבך עם הזהות הכפולה והמשולשת שלו, של ערבי ישראלי פלשתיני. וחוץ מזה הוא גם קומוניסט ולאומן קיצוני, גם פה גדול שמדבר לפני שהוא חושב וגם חובב פרובוקציות ואוהב נורא ללכת על הסף, על שפת התהום. בסך הכל זו לא הפתעה כל כך גדולה שמי שהולך שנים על שפת התהום בסוף מועד ונופל.


במידה מסוימת אנחנו חייבים לו תודה, כי הפה הגדול של בשארה מרים את השטיח ושופך אור על שאלות שאנחנו דוחפים לחושך שמתחת
במידה מסוימת אנחנו חייבים לו תודה, כי הפה הגדול של בשארה מרים את השטיח ושופך אור על שאלות שאנחנו דוחפים לחושך שמתחת: "הקמתה של מדינת ישראל היא השוד הגדול של המאה העשרים", "אני ערבי ולכן סוריה היא לא אויב שלי". האם רוב הערבים הישראלים מרגישים וחושבים כמוהו? אפשר להניח שהתשובה היא כן ולא. אפשר להניח שבשארה מבטא את הזהות הערבית, האנטי ישראלית, באופן קיצוני  והרוב יותר מתון ממנו. בהחלט ייתכן שבנפשו של הערבי-הישראלי הממוצע מתרוצצים גם בשארה קטן וגם איזה יצר של ישראליות והזדהות עם המדינה ושני הכוחות מושכים זה לכאן וזה לכאן. אבל על כל פנים בשארה קטן יש שם, בלב פנימה, אצל רובם ככולם ולא טוב לישראל לטאטא את זה מתחת לשטיח. הפה הגדול של בשארה האמיתי, וגם ההסתבכויות שלו למיניהן, עוזרים לנו לא לשכוח ולא להתעלם.

קודם כל ערבי

אני לא מקנא בערביי ישראל ולא מגנה אותם. נכון שמבחינת מצבם הכלכלי ורמת זכויות האדם שלהם מצבם טוב יותר משל כל ערבי אחר באזור, ובכל זאת טוב יותר להיות ערבי בדמשק מאשר ערבי בישראל בגלל התנגשות הזהויות הבלתי אפשרית. בשנות ה-60 אמר ח"כ חמאד אבו רביע: "אוי לי שהמדינה שלי נמצאת במלחמה עם העם שלי". חבר כנסת ערבי של היום לא היה מוציא מפיו משפט מאוזן כזה. היום הם לא ישתמשו בביטוי "המדינה שלי" בקשר למדינת ישראל, אבל האוי נשאר אוי. פעם אולי חשבנו שעל השאלה: האם אתה יותר ערבי או יותר ישראלי נקבל בדרך כלל תשובה של חמישים חמישים. היום, אנחנו כבר יודעים שערבי ישראלי הוא בדרך כלל קודם כל ערבי, אחר כך פלשתיני, אחר כך מוסלמי ורק בסוף ישראלי.

וכאמור, אני לא מקנא בהם, לא מגנה אותם ולא מציע פתרון. אני רק מציע למדינת ישראל לא לטפל בעניין הזה בגישה המעשית, המדעית והפותרת בעיות שהרגילה את עצמה לחשוב שלכל בעיה יש פתרון. הגישה הזו הביאה את המערב להישגים גדולים, אבל היא גם גררה אותו לטיפשויות הכי גדולות. כי לפעמים כאשר התרבות הזו נתקלת בבעיה שאין לה פתרון היא לא יכולה לסבול את זה, ואז היא נוטה לשכנע את עצמה שאם אין פתרון כנראה אין בעיה.

על זה אנחנו חייבים טיפ טיפה של תודה לעזמי בשארה והסתבכויותיו. יש בעיה. ערבי ישראלי של היום בדרך כלל לא יאמר על מדינת ישראל "המדינה שלי", והוא צודק. הוא ערבי, וישראל היא מדינת העם היהודי. הוא אזרח של מדינה לא שלו. הרעיון של מדינת כל אזרחיה לא פועל, והוא לא יפעל גם אם נשנה את 'התקווה' ונבטל את חוק השבות. אי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח. ערבי ישראלי הוא קודם כל ערבי, ויהודי ישראלי הוא קודם כל יהודי ואלף סוציולוגים פוסט מודרניים לא יצליחו למחוק את הקשר בין עם לבין מדינה גם אם אלף המודרניים שקדמו להם לא הצליחו להגדיר היטב את הקשר הזה.


אני לא מציע שהחוק הישראלי ידרוש מהם להאמין בציונות, וכמובן גם לא את ההיפך: שנעשה את המדינה ליהודית פחות, כדי לפתור את הבעיה. ראשית כי זה לא צודק ושנית כי זה לא יפתור כלום, אלא יחריף את הבעיה
אין פתרון וזה בסדר

ישראל היא מדינת העם היהודי. יש לה אזרחים לא יהודים שזכאים לשוויון אזרחי מלא, לכל הזכויות של הפרט ולכל החירויות שדמוקרטיה מבטיחה. דבר אחד אי אפשר לתת להם: אי אפשר לסלק לחלוטין את הזרות שלהם. הם חיים במדינה של עם אחר. זו לא השקפה, אלא זו עובדה. כתוצאה מכך, אומר עזמי בשארה, ומסכים איתו הבשארה הקטן שבלב כל ערבי, ישראלי, סורי או אלג'ירי שמדינת ישראל היא השוד הגדול של המאה העשרים. מבחינתם, פתאום בא העם היהודי ולקח לעצמו ארץ שהייתה קודם שייכת לעם הערבי. מבחינתם, צריך לחלום על היום שבו האדמה השדודה תשוב לבעליה והיהודים השודדים יעופו מפה. מבחינתנו צריך להיות מודעים לזה.

אני לא מציע שהחוק הישראלי ידרוש מהם להאמין בציונות, וכמובן גם לא את ההיפך: שנעשה את המדינה ליהודית פחות, כדי לפתור את הבעיה. ראשית כי זה לא צודק ושנית כי זה לא יפתור כלום, אלא יחריף את הבעיה. אני רק מציע להבין שיש בעיה שהמדינה הזו היא דמוקרטית, שוויונית וצודקת והם אזרחיה ועם זה היא לעולם לא תהיה שלהם, כי היא לא תוותר על זה שהיא יהודית והם לא יוותרו על זה שהם ערבים. זה הדבר הכי חשוב בשלב הזה, לדעת שיש בעיה ואין לה פתרון וזה בסדר. כך צריך להיות: פשר לחיות עם זה ולקיים גם את צווי הדמוקרטיה וגם את חובת הזהירות והמודעות לסכנות.

אין שום ברירה אחרת.