הגזלתם וגם ירשתם?

תנו לניצולים לסיים ימיהם בכבוד.

יוסי בלום-הלוי , כ"ז בניסן תשס"ז

יוסי בלום הלוי
יוסי בלום הלוי
צילום: עצמי

בראשית מאי 1944 הייתה חיה נאה לבית ונשטיין נערה צעירה שגורשה עם אימה ברכבות המוות של אייכמן מהעיר ההונגרית נודג' אג'ץ' למרכז הקליטה והמיון של הדוקטור מנגלה באושוויץ. עד היום זוכרת חיה את האיש הזה, יפה תואר מפלצתי, עוטה מכנסי רוכבים, חובש קסקט קצינים המעוטר בסמל גולגולת המוות ומגפי עור שחורות ומבריקות לרגליו.


אם אמרו נביאנו על מנהיגים גבוהי לב, אנשי גזל ועושק: "וישמן ישורון ויבעט" – למנהיגיה של מדינת ישראל ולארגוני השואה למיניהם יש לומר ביום הזיכרון הזה לשואה ולגבורה: הגזלתם וגם ירשתם?
הסיטואציה אותה ספרה לי חמותי, חיה נאה, יכולה הייתה לשמש מוטיב ספרותי לגבורה אנושית שאין למעלה ממנה. בסמוך לשורות חיילי האס - אס והקאפואים היהודיים עמד האיש הזה וסימן בידיו לנערה הצעירה והיפהפייה: ימינה למצעד החיים – מתים, שמאלה לאם המבוגרת, לילדים ולחלשים –  מצעד המוות.

מבט קצר של האם אל בתה כאילו אומרת לה: שלום בתי, למעני הישארי וחיי. לא חיבוק ולא נשיקה, רק מבט אחרון. זהו מעשה גבורה המגמד לעפר את מעשה הטבח הנוראי שהנאצים עוללו לעמנו, גבורת ההולכים למוות, ובמותם מצווים חיים לאהובים אליהם. האם המניחה את תינוקה בתחנת רכבות המוות בבקשה אילמת שלב אנוש יחוס ויחייהו. 

הנערה שנצמדה כל העת אל אימה הקשישה רצה לעברה. "אמא, אמא" קראה לה. "חזרי למקומך", קראה האם, ספק פקדה עליה בקול שקט וקר. הנערה נעצרה, הביטה באם המתרחקת, מצפה שתיסב פניה לאחור, תנופף יד ותאמר מילה. די היה בכך, סיפרה לי, שתרוץ לעבר אימה בלא מעצורים ותחבור אליה בדרך הקצרה המובילה אל חדרי הגזים והמשרפות שארובותיהן הפיצו למרחוק את צחנת המוות הנוראה שנמוגה עם מיליוני בני אדם בשדות והיערות המוריקים של ברגן בלזן, אושוויץ פולן, באביב שנת השואה המחרידה מכולן – 1944.

יחד עם "בני מזל" אחרים הובלה חיה הצעירה לעבודת כפייה במפעל התפירה "טרנקל" שהיה חלק מקומפלקס אושביץ. כמה חודשים אחר כך היא נשלחה ברכבת לעיר קרקוב פלאשוב לעבודת- כפייה במפעל שחידש מדים של חיילים נאצים שנהרגו בחזית הרוסית. שלושה חודשים מאוחר יותר נשלחה שוב לאושביץ – ברגן בלזן, והפעם עם החלשים הממתינים בתורם להוצאה להורג. חייה ניצלו בשל שחרור המחנה ב- 15 אפריל 1945. במחנה העקורים בגרמניה שלאחר המלחמה נפגשה חיה עם בחיר ליבה מנוער, נפתלי נואה (נאה) והיא נישאה לו.

מסלול הייסורים שעבר נפתלי, במספר מחנות מוות ועבודת כפייה בהונגריה ופולין, איחד אותו ואת רעייתו בשאיפה לנקום בנאצים בדרך אותה בחר העם היהודי לאחר המלחמה, לבנות ולהיבנות בארץ ישראל. רק בה הם רצו לחיות וליצור חיים. לזכור ולא לשכוח.

שתי בנות נולדו לבני הזוג בגרמניה, ובשלהי מלחמת העצמאות עלו למדינת ישראל שאך נולדה. במעברה שבסמוך לקריית מוצקין בחיפה נולד הבן ולאחריו זוג תאומות אשר עתיד הייתי להינשא לאחת מהן. לאחר שנים קשות עקרה המשפחה מהמעברה אל השכונה הדתית קריית שמואל שבחיפה והאב, חייט במקצועו, שיקם את חייו ועבד בפרך לפרנסת משפחתו בבית מלאכה קטן לחייטות שהקים בשותפות עם שלושת אחיה של רעייתו. במשותף הם שיקמו את חייהם והקימו משפחות לתפארת, אך מצוקות העבר החלו להכריע את בריאותו וכרבים מפליטי השואה הוא לקה במחלת הסרטן.

בשנת 1969 הגישו בני הזוג נאה בקשה לוועדת פיצויים שמונתה על ידי מדינת ישראל, יורשת עיזבונם של פליטי השואה מידי ממשלת גרמניה החדשה, מדינת היהודים שהתחייבה לייצג את קורבנות השואה מול המרצחים ולשקם את שארית הפליטה בכספי הפיצויים שנמסרו לידיה בנאמנות. אך מדינת ישראל על הנהגתה רודפת הבצע, זו שבעבר הלא רחוק כל כך הפקירה בשתיקתה את יהודי התפוצות למותם, חוקקה באותם ימי השילומים בכנסת חוקים ותקנות שהיו לדיראון המחוקקים ולקלון הכנסת לדורותיה.
 
על סמך חקיקה זו דחתה הוועדה את בקשותיהם של הזוג נאה לפיצויים בטענות מגוחכות ובלתי ראויות, כגון דא שהיא: "נראית בריאה, יש לה ילדים בריאים והיא שיקמה את חייה כראוי ואין לה בעיות רפואיות ונפשיות". זמן קצר לאחר מכן הכריעה את  נפתלי נאה ז"ל  מחלת הסרטן והחלטת הוועדה שלא שונתה מעולם, הפכה לפארסה אכזרית המאפיינת עד היום את יחס מדינת ישראל לקורבנות השואה.


הם מסתירים מהעם היהודי ומהנגזלים שחוק הנכים של ניצולי רדיפות הנאצים מבוסס מילה במילה על חוק גרמני מקביל שנחקק לאחר הסכם השילומים בין דוד בן גוריון לאדנאור, נשיא גרמניה
רעייתו, חיה נאה, אז בראשית שנות החמישים לחייה, נותרה אלמנה החיה בגפה מקצבת קטנה של הביטוח הלאומי ומחסכונות צנועים שהותר לה מבעלה המנוח. לפני שנים אחדות החליטה ממשלת גרמניה להעניק "מתנת חסד" זעומה לאלה שמדינת ישראל לא הכירה בהם כזכאים לרנטה או לפיצויים שנמסרו עבורם למדינת ישראל. כל שלושה חודשים מקבלת חיה עם מקצת פליטי שואה אחרים, נגזליה של מדינת ישראל והארגונים היהודיים העושקים, סכום של כ- 750 יורו שהם כ- 1,300 ₪ לחודש.  אבל לא אלמן ישראל, בשל קצבה זעומה זו אין הישישים הללו זכאים להנחות במיסי עירייה וכיוב'.

עם מדינת ישראל קמו ארגוני שואה יהודיים שאף הם שכחו את הייעוד לשמו הם פועלים, וכך עם קריסתו המוסרית והמעשית של המשטר במדינתנו צצו צמחו להם ארגונים שיחד עם המדינה אימצו לעצמם חוקים, תקנות ומוסכמות דרקוניים אכזריים ובלתי אנושיים אותם קיבלו-ירשו יחד עם הממון הרב שזרם לכיסם מגרמניה ומהעם הגרמני.

אם אמרו נביאנו על מנהיגים גבוהי לב, אנשי גזל ועושק:  "וישמן ישורון ויבעט" – למנהיגיה של מדינת ישראל ולארגוני השואה למיניהם יש לומר ביום הזיכרון הזה לשואה ולגבורה: הגזלתם וגם ירשתם?

ונגזליה של השואה, כמאתיים אלף נפש בכל רחבי העולם, הולכים ומתמעטים מדי שנה.

פקיד מטעם מדינת היהודים אמר לאחרונה בגלוי מה שמנהיגות העוול והגזל של אלמנה, יתום וקשיש במדינת ישראל חושבים בליבם:

"יצעקו הללו, ואנחנו נזרוק להם פרור ופרוטה כדי להשקיט את זעקתם. אבל הזמן עושה את שלו ולאחר מותם הכסף יישאר בידינו". אלה הם הגבירים ובעלי השררה, שמנה וסולתה של משטר רודף בצע, מושחת ורקוב הזה שקם לכלות  את פליטי השואה במדינת ישראל.

הם מסתירים מהעם היהודי ומהנגזלים שחוק הנכים של ניצולי רדיפות הנאצים מבוסס מילה במילה על חוק גרמני מקביל שנחקק לאחר הסכם השילומים בין דוד בן גוריון לאדנאור, נשיא גרמניה. חוק זה במקורו וביישומו בכנסת ישראל איננו כולל פיצוי כלשהו לניצולים על סבל נפשי, על  תגמול בגין כליאה, על  השפלה, על עבודת כפייה ואף לא על ניצול לצרכיי ניסויים בבני אדם. רק אם הוכיחו הקורבנות של פשעי מלחמה אלה לממשלת גרמניה או לממשלת ישראל ,ממשיכת דרכה בגזל,  שהמעשים הללו גררו אחריהם פגיעה פיזית בגופם של ניצולי מחנות ההשמדה, או אז הואילו הגוזלים, גרמנים ויהודים כאחד, לפצות במעט ובמאוחר את קורבנות השואה. כך חלה התיישנות על תביעות של ניצולי שואה וכסף הגזל נותר בידי מדינת ישראל למטרות שאינן עומדות בקנה מידה אחד עם מטרות השילומים.
 
הם מסתירים את העובדה שרבים מניצולי השואה שהוכרו ככאלה על ידי חוק רדיפות הנאצים זכאים לקבל לכל היותר תגמול זעום בסך שאיננו עולה במונחים של היום על 1,000 – 1,200 ₪ לחודש, בעוד שעם הזקנה נצרכים ישישים אלה לכפל סיוע בשל עברם הנורא.

הם גם מסתירים את העובדה שרוב ניצולי השואה שסבלו סבל בלתי אנושי חסר תקדים בתולדות האנושות לא קיבלו ואף לא יזכו לשום תגמול שהוא ממדינת ישראל. הזמן שיחק ומשחק "לטובת" הגוזלים.

אז תשאלו עצמכם היום, ישראלים גאים: למי מגיעים המיליארדים ששוכבים בחשבונות הבנק של מדינת ישראל והארגונים היהודיים?!  אלה ממשיכים לגזול את הניצולים לא פחות מהגזלנים והרוצחים ששדדו בכל שנות השואה 100 מיליארד דולר מבני עמנו ברכוש, בתים ונחלות כסף, כדבריו של מנחם בגין המנוח.

ממשלת ישראל והארגונים הללו ממשיכים את  מעשיה של בריטניה הגדולה ששדדה מאות מיליוני דולרים מיהודי גרמניה, אוסטריה ואיטליה במלחמת העולם השנייה בתואנה שהם "אזרחי מדינות אויב", ואלה לא השיבו את הגזילה מהנשדדים.

הם מסתירים את העובדה שוועדת הארגונים היהודיים שלרשותה קרנות של מיליארדי דולרים, אותן קיבלה בשל התערבות ממשלת ארה"ב מהבנקים השוויצרים, חברות ביטוח מאיטליה ומגורמים אחרים בעולם, איננה מפצה ניצולי שואה על שום נזק או סבל.  הכסף הזה מוחזק לית דין ולית דיין למטרות צרות של קידום אינטרסים מטעם הארגונים עצמם, בניגוד למטרת היסוד של שיקום בני האדם, האנשים שנפגעו בשואה. והנה הם היום קשישים,  זקנים חסרי מגן, שאינם יכולים להרים קול זעקה ולומר: נגזלנו מידי בני עמנו היהודים, כלה כוחנו. והם מצווים לנו לעשות למענם את המעט:  אל תשכחונו לעת זיקנה!


הקימו קול זעקה נגד הגזלנים הללו המתחסדים והמזילים דמעות תנין ביד ושם, בבתי הקברות, באנדרטאות הזיכרון לשואה ולגבורה, בקיבוץ לוחמי הגטאות וביד מרדכי ובכל אתר ואתר שבו הם מקיימים לעצמם
וביום הזיכרון הזה, יום השואה בשנה ה- 62 לשחרור מחנה המוות אושוויץ,  אני קורא לזעוק נגד הגזלנים, עושקי העושק בכנסת ישראל, בממשלת ישראל, באפוטרופוסלנכסי נפקדים במשרד המשפטים ובמשרדי הממשלה האחראים לתשלומים לנכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי רדיפות הנאצים. אני קורא לזעוק נגד הארגונים היהודיים המחזיקים בכספם של הניצולים שלא כדין.

הקימו קול זעקה נגד הגזלנים הללו המתחסדים והמזילים דמעות תנין ביד ושם, בבתי הקברות, באנדרטאות הזיכרון לשואה ולגבורה, בקיבוץ לוחמי הגטאות וביד מרדכי ובכל אתר ואתר שבו הם מקיימים לעצמם. טכסי זיכרון שהם כחרפה ולעג לקורבנות השואה. ובעוד הגזל בכיסם וכסף הנרצחים בחשבונות הבנק התופחים שלהם, הם מתחסדים אל מול זעקתם של הניצולים: אל תשליכונו לעת זיקנה! אל תידומו ביום הזה. זעקו, גנו את הגזלנים בעת טכסי הזיכרון. הראו להם שעם ישראל חי ובועט במשכיחי פליטי השואה.

תנו לניצולים לסיים ימיהם בכבוד – החזירו את הכסף לניצולי השואה!