שואה או תקומה?

האם מהותנו וקיומנו בארץ תלויים בשואה?

אברהם בן - יוסף , כ"ח בניסן תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מדי שנה בהתקרב יום השואה, אני מוצא את עצמי מתלבט על השתתפותי בטכסים הרשמיים לציון יום זה.

לדעתי, השואה מנוצלת באורח ציני לקידום האידיאולוגיה הציונית החילונית. בדלותה הרוחנית גורסת הציונות החילונית בדוקטרינה הרשמית שלה כי הלגיטימציה ההיסטורית להיאחז בארץ ישראל היא על מנת למנוע עוד שואה, "לא עוד". ראשי מדינה מרחבי תבל המגיעים לביקור בארץ הקודש מובלים ישר משדה התעופה ל"יד ושם" שם מוצגות בפניהם זוועות השואה.


האומנם? האם מהותנו וקיומנו בארץ תלויים בשואה? האין לנו יעוד אלוקי המצווה עלינו ליישב את ארץ ישראל ולחזור להפריח את שיממותיה?
האומנם? האם מהותנו וקיומנו בארץ תלויים בשואה? האין לנו יעוד אלוקי המצווה עלינו ליישב את ארץ ישראל ולחזור להפריח את שיממותיה?

כותב הרב ד"ר אברהם לבני ז"ל בספרו "שיבת ציון נס לעמים" :

"הדעה הרווחת שמדינת ישראל הינה תוצאה ישירה מהדרמה של השואה אין לה יסוד וצריך להתנגד לה בתוקף...

מבט זה מזייף את ההיסטוריה ומתעלם מהדינאמיקה העמוקה של העם היהודי. דעה זו נותנת מקום להאמין שאילמלא השואה לא הייתה מדינת ישראל קמה, בעוד שהתבוננות הוגנת מובילה ישר למסקנה שבלי השואה היו יכולים לחיות עוד שישה מליוני יהודים בארץ ישראל...

רעיון מדינת ישראל לא נולד באושוויץ. הוא נישא על ידי העם היהודי מאות ואלפים בשנים, הרבה לפני בלפור והרצל ואפילו עוד לפני דוד ושלמה.

השואה אינו אלא דבר מקרי, בלתי צפוי, לא הכרחי נסיבתי והתגשמות אחת האפשרויות של ההיסטוריה שניתן היה ושחובה הייתה למנוע אותה. לעומת זאת  הקמת המדינה הייתה בלתי נמנעת. היא התאימה להכרח ההיסטורי הקשור לתעודתו בת אלפי השנים של עם בני אברהם, יצחק ויעקב. על כן אי אפשר להעמידם באותו מישור...

אם נראה במדינת ישראל תשובה לשואה בלבד, אנו בבת אחת קובעים שמדינה זו היא מציאות נסיבתית. זה מבט שקרי המסמא את העיניים מלראות את טבעה האמיתי של מדינת ישראל שהיא באמת המציאות הפחות מקרית שיש והיותר מושרשת בהיסטוריה שיכולה להיות".

ברור לכל, כי משבר הציונות העכשווי נעוץ באי הבנה בסיסית של תפקיד עם ישראל בדורנו כממלאי היעוד האלוקי.  אם אכן הקמת המדינה הינו כורח המציאות כדרך בריחה ומקלט בטוח מפני שואה עתידית, ניתן למצוא לגיטימציה גם בהחלטה מדינית להחריב ישובים במקום להרחיבם.


האם לא הגיע הזמן לציונות הדתית ולהציב במה עם תכנים שונים לטכס הממלכתי הרשמי? האם נגרר גם אנו לניצול החרושתי והמגמתי של השואה?
השלטון והממסד מדברים על "הפקת לקחי השואה". אולם הם קבעו להפקת הלקחים תחום צר מאוד, לקחים המתאימים למדיניות הרשמית. היכן שהלקחים אינם נוחים למשטר, שם יש עליהם חרם. כמה אירוני שבערב יום השואה דנים בממשלה האם להרשות ליהודי לקנות בית בחברון בכסף מלא או שיש להפעיל נגדו הצו הגזעני החדש "צו בדבר מקרקעין – שימוש מפריע בנכס פרטי".

אין ספק שאנו מצווים לזכור: "זכור ימות עולם בינו שנות דר ודר שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך", אך לא כמו עמים אחרים בהם יש ולימוד היסטוריה הוא רק מתוך עניין בעבר. הציווי בתורה מופנה בעיקר לעתיד ("להכיר להבא" – רש"י על הפסוק).

נזכור כי זילות השואה אינה מתבטאת רק בהשכחה או באנטישמיות מבחוץ. היא מצויה גם בניצול הציני של הממסד.

האם לא הגיע הזמן לציונות הדתית ולהציב במה עם תכנים שונים לטכס הממלכתי הרשמי? האם נגרר גם אנו לניצול החרושתי והמגמתי של השואה?