נחמת הקצנטניק

כל הרוג הוא שם וכל העם זוכר אותו.

סא"ל (מיל) מאיר אינדור , כ"ח בניסן תשס"ז

מאיר אינדור
מאיר אינדור
צילום: חזקי ברוך

אני, יש לי מקצוע מוזר וזה ללכת להלוויות. אחרי אחת הלוויות, אבי הקצטניק מאושוויץ שכבר איננו עימנו בחיים הופיע שוב בחלומי והעיר אותי בידו הממוספרת.

- בכית?! אמר.

- לא! למה?

- שמעתי שבכית. אני כבר מכיר אותך כל פעם אתה בוכה, מאז "מלחמת ששת הימים" כשחזרת משם כנער. בכל אופן נדמה לי ששמעתי אותך פה למעלה בוכה, אז באתי.

-נו אז בכיתי!


כל הרוג הוא שם וכל העם זוכר אותו. ואצלנו מי זכר אותם?! עכשיו אתה מבין שיש הבדל שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים, מה שלא היה אצלנו...
אמרתי לך אלף פעמים שאין לך מה לבכות. אנחנו לא בכינו... הוסיף והניע ידו הממוספרת. מה שאנחנו עברנו ולא בכינו... הרי אצלנו נהרגו אלפי איש כל שעה כשהכניסו אותנו במאות, כל שבע דקות לקרימטריום, ולא בכינו!...

אז אולי הגיע הזמן לבכות, שאלתי מתוך חלום, הרי המספרים מצטרפים ולא נגמרים. הבטחתם לנו שבאנו לפה כדי לגמור את תקופת המתים?!

נו!... נו!... צקצק אבי לשונו בעברית פולנית אידישאית... אתה שוכח את הירושה שהשארתי לך?

איזו ירושה, אבא, כל החיים עבדת כמו חמור וירושה לא הייתה. גרוש לא היה.

ומה עם ה"קדיש" שהשארתי לך, ירושת הקדיש?! כל שנה אמרתי קדיש: בעשרה בטבת וביום הקדיש לכל בני המשפחה שנרצחו במאותיהם. ועכשיו, אתה היורש צריך לומר זאת במקומי.

איזו מן ירושה זו אבא, קדיש? צעקתי. אני אומר קדיש ואני אפילו לא מכיר אותם.

זו בדיוק הנקודה... קרא בחיוך ניצחון. אתה מבין? אתה לא מכיר אותם, גם אני לא הכרתי אותם, הם הלכו למוות אלמונים במאותיהם, אלפיהם ומיליוניהם. ועכשיו הכל השתנה. אצלכם העיתונים מלאים בשמות, תמונות וסיפורים. כל הרוג הוא שם וכל העם זוכר אותו. ואצלנו מי זכר אותם?! עכשיו אתה מבין שיש הבדל שבצד הדמעות אפשר קצת לחייך וצריך קצת לשמוח שיש מדינה ויש צבא ואפילו יש מי שיקבור את המתים, מה שלא היה אצלנו...

וכך נעלם אבא בחלום כמו שהופיע עם חיוכו הנוגה ועם נחמת הקצנטניק שלו לימים קשים אלו.