אז, למה אנחנו שמחים?

בגאולה הזו יש לנו הכל, ונראה כאילו אין לנו כלום.

הרב אוריאל טויטו , א' באייר תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שאלו את רבנו הגדול, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "למה החרדים אינם שותפים לשמחה ביום העצמאות? מדוע אין הם משתתפים בתנועת הגאולה שלנו?". "חסר סיבות?", תמה רבנו.
 

לא הכל מושלם. בגאולה הזו יש לנו הכל, ונראה כאילו אין לנו כלום. הפער בין החלום לבין הגשמתו במציאות הוא כמעט אין סופי. חלמנו על מלכות דוד, על הסנהדרין ועל מקדש בירושלים
לא הכל מושלם. בגאולה הזו יש לנו הכל, ונראה כאילו אין לנו כלום. הפער בין החלום לבין הגשמתו במציאות הוא כמעט אין סופי. חלמנו על מלכות דוד, על הסנהדרין ועל מקדש בירושלים. הדרך לשם עדיין רחוקה. אומנם גאולה, אבל עטופה בקשיים חומריים ורוחניים. יש שראו את הקשיים והחליטו לעמוד מן הצד.

אז, למה אנחנו שמחים? כי למרות כל הקשיים אי אפשר להתעלם מכל הטוב שניתַן לנו בדורות האחרונים. שני תאריכים שנתקבצו לשבוע אחד ממחישים יותר מן הכל את הנס והפלא שזכינו לראות בעינינו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום העצמאות כמעט נוגעים אחד בשני. הפער שבין שני ימים אלו והמרחק שבניהם לא ניתן לגישור. אל מול עוצמת החורבן, פלא הבניין והסמיכות הגדולה שבהתרחשותם נראים כחלום. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אילולא כפתה זאת עלינו המציאות, לא היינו מאמינים שדבר כזה יכול להתרחש. וכדברי האבן עזרא: "כן יאמרו ישראל בשוב ה' את שבותם: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום".
 
וכך מספרים על האדמו"ר מסדיגורא שנהג לבוא לבית הכנסת הגדול של תל אביב ביום העצמאות ולומר הלל בציבור. כשהמתפללים רקדו לפני רחבת בית הכנסת, השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והייתה הרגשה שיש לו לרבי שמחה מיוחדת ביום הזה. כשתמהו חסידיו, סיפר להם שכשהיה מתגורר בוינה נכנסו הנאצים יימח שמם לשם וראשית מלאכתם הייתה להתעלל ביהודים. ראשון להשפלה היה האדמו"ר עצמו שכיהן כרב הקהילה והם כפו עליו לטאטא את רחובות העיר. תוך כדי העבודה, התפלל האדמו"ר לקב"ה שיזכה אותו לטאטא את רחובות ארץ ישראל. ואז, תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע את הדגל בבניין גבוה. בעלותו לשם, התפלל שוב וביקש שיזכה להניף דגל ישראל במקום גבוה בארץ ישראל. כשזכה להינצל מהתופת ולעלות לארץ, ביקש לקיים דבריו. מה עשה? ביום העצמאות קם בשלוש לפנות בוקר, לקח מטאטא גדול וטיאטא את הרחוב שלו בתל אביב. ושוב לקח דגל ישראל וקבעו על גג ביתו בשמחה ובהתלהבות על שקיבל ה' את תפילתו (מתוך הספר "עלי תמר").

שירתו של דור השעבוד, שזכה לראות בתחילתה של גאולה, יודעת לשיר שירה ולהודות לריבונו של עולם אפילו על כך שזכינו לטאטא את הרחובות של ארץ ישראל. ואם כך על תפילה של יחיד שהתגשמה, כמה צריך להודות על תפילה של דורות רבים שהולכת ומתגשמת לעיננו: על נס הצלה ועל הגבורה, על כוח מגן עברי ועל מדינה יהודית, על הריבונות בארץ הקדושה ועל שלטון בירושלים. אי אפשר שלא להודות גם כשלא הכל נראה מושלם, גם אם לא כמו שחלמנו. מודים אנחנו לך על כל הטוב אשר גמלתנו, מודים ושמחים: "נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א', ד').


בצעדה לחומש תובב"א בעיצומו של יום יש מזה ומזה: יש בה כינוס של שמחה והודאה על כל מה שניתן לנו ויש בה גם ציפייה גדולה, מסירות ונכונות להקרבה למען בנייה מחודשת
נמצא ששני פנים לו ליום העצמאות: שמחה ותודה על מה שכבר ניתן, עם השאיפה להשלמת כל מה שקיווינו לו והבטיחו לנו נביאנו. יום העצמאות קושר בין השניים שכן "כלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר, מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר. ומזה הטעם טבע האש במוצאי שבת קודש רותח יותר, משום שאז נברא" (הנצי"ב, העמק דבר, שמות י"ב). ומזה הטעם מסוגל יום העצמאות גם לדורות לטעת עוז ועוצמה עם טהרה וקדושה למדינת ישראל.

בצעדה לחומש תובב"א בעיצומו של יום יש מזה ומזה: יש בה כינוס של שמחה והודאה על כל מה שניתן לנו ויש בה גם ציפייה גדולה, מסירות ונכונות להקרבה למען בנייה מחודשת, מתוך שאיפה להיות 'שותפים עם אל' בהשלמת חזון הגאולה ההולך וקם בזכות בניה - בוניה של הארץ הזו.

ייתן ה' ונזכה לטאטא את רחובותיה, לבנות את בתיה, ללמוד תורה בבתי המדרש שבה ולראות אותה מלאה חיים.

"יראו ישרים וישמחו … ויתבוננו חסדי ה'".

המאמר יופיע בתוך עלון "קוממיות".