הרגשות המעורבים של החג הזה

את החג הזה צריך כל הזמן לפמפם.

משה פייגלין , ג' באייר תשס"ז

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

כבר התרגלנו לרגשות המעורבים שיום העצמאות מביא עימו: תחושות של רוממות ושל פספוס, שמחה וגם דוק של צער, לכתחילה ובדיעבד, קודש וחול. את החג הזה צריך כל הזמן לפמפם. הוא לא פשוט כמו יום שחרור ירושלים. הוא לא מוצא את המקום שלו במסיבה... כל הזמן צריך להחזיק לו את היד... עוד לא למד ללכת לבד – יום העצמאות הזה...


כבר התרגלנו לרגשות המעורבים שיום העצמאות מביא עימו: תחושות של רוממות ושל פספוס, שמחה וגם דוק של צער, לכתחילה ובדיעבד, קודש וחול
הוויכוחים על התפילה לשלום המדינה וההלל נראים לי חסרי משמעות. אישית, למי שמשום מה זה חשוב לו, אני אומר הלל בברכה ולא אומר תפילה לשלום המדינה. למה? כי ככה מתחשק לי. לא בא לי להתפלל בשביל אולמרט, אבל אני מאוד מודה ומהלל על מתנת הריבונות. להתחיל להמציא נוסחאות משלי לתפילה ההיא, לא מתחשק לי. בינתיים, התפילה לשלום המדינה ויועציה סגורה אצלי לרגל שיפוצים, עמכם הסליחה... היא סגורה עד שהאבק ההיסטורי ישקע, ומפרספקטיבה רחוקה יותר הדברים כבר יתבררו. בינתיים נא לא לבלוש אל שפתותיי. ככה טוב לי. אולי מחר מישהו ישכנע אותי ואעשה ההיפך, אבל זה ממש לא משנה. כי החג הזה עודנו בהתהוות, כמו כל המדינה הזו בעצם. אז, בינתיים כל אחד יעשה את מה שהוא מרגיש איתו הכי נוח ויעשה את מה שמבטא את מיקומו כרגע בתוך ההתהוות הזו. וזו בעצם מהותו של כל החג הזה. עצמאות לא?

אז תיהנו בחג. תהפכו את הסטייק בזמן ותחשבו על קרבן פסח.
    
הנזיפה

"אם היית טועם את טעם הגלות היית מבין את חשיבותו של יום העצמאות!". אחרי הנזיפה הזו מתמעטים המעיזים לשאול שאלות.

מתמעטים אלו אשר הפער המתעצם בין המציאות הישראלית לתיאוריה הציונית או הדתית מביאה אותם לכלל הרהורי "כפירה" בממלכתיות. אבל הטיעון הזה הוא חרב פיפיות. הניסיון לחזור ולהסביר שהכל כל כך טוב בעצם, ונא לא להיות מן כפויי טובה כאלה שלא מצליחים לראות עד כמה טוב לנו, השיטה הזו לא יכולה לעבוד לאורך זמן. כי חוסר ההתאמה למציאות הופך את התיאוריה לבלתי רלוונטית והנוער רוצה אמת. הוא רוצה אידיאולוגיה שמאפשרת להתמודד עם המציאות ולא לרחף מעליה מכוחם של רגשות אשמה. יש הרבה אמת במשנת הציונות הדתית, הרבה מאוד בעצם. היא הצליחה לייצר את הציבור היחיד שיש לו אחריות כוללת לגורלה של המדינה, כלומר את הציבור שהוא הסיכוי היחיד שלה. אבל יש שם בעיות מהותיות שהטיוח שלהם במין תשובות שכאלה, רק מעצים אותן.


נמצאנו למדים שהשאלות של הנוער באות ממקום גבוה יותר מן התשובות שהוא מקבל. כשפג מוראן של הנזיפות החוסמות את הלגיטימיות של השאלה, הנוער עלול לבעוט בכל החבילה הציונית או הדתית, מי אל החרדיות ומי אל החילוניות
התשובה שמדברת על כמה טוב היום ביחס למה שהיה פעם, נבנית למעשה מהשלילה ולא מן החיוב. בפועל היא אומרת שהמדינה היא ברירת מחדל מוצלחת יותר מהאחרות. התשובה הזו שכשלעצמה היא אולי נכונה. היא נסמכת על העבר הקשה, על הבדיעבד שבהווה ולא על הלכתחילה שבעתיד. ובאמת ביחס לעבר, הכל נפלא: יש מדינה ויש צבא. יש קצת בעיות וסיבוכים, אבל כשמסתכלים אחורה הכל "עלהכיפאק". אך הנוער ששואף לפסגה אינו מביט אחורה. הוא מודד את המדינה בכלים אחרים לגמרי. הוא מודד אותה על פי מידת הרלוונטיות שלה בקידומנו אל ייעודנו העתידי. כלומר הוא אחוז בייעוד ולא בקיום, והרלוונטיות של המדינה נמדדת עבורו בשאלה: האם היא מקדמת או חוסמת אותו מלהתקדם לייעודו?

נמצאנו למדים שהשאלות של הנוער באות ממקום גבוה יותר מן התשובות שהוא מקבל. כשפג מוראן של הנזיפות החוסמות את הלגיטימיות של השאלה, הנוער עלול לבעוט בכל החבילה הציונית או הדתית, מי אל החרדיות ומי אל החילוניות.