עולי הגרדום הנשכחים

אף לא מילה על עולי הגרדום בתקשורת הממלכתית.

יוסף "עבו" עברון , ז' באייר תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

למלחמת העצמאות שרובה ככולה ניטשה בחזית הערבית, קדמה מלחמה ממושכת אחרת – מלחמת השחרור מעול הקיסרות הבריטית.


במלחמה זו שנמשכה כארבע וחצי שנים, מינואר 1944 ועד לחצות ליל ה- 15 במאי 1948, ניהלו קומץ של אנשי אצ"ל ולח"י. היו אלה גברים ונשים נועזים שניהלו מאבק עיקש נגד הממשל המנדטורי של בריטניה
במלחמה זו שנמשכה כארבע וחצי שנים, מינואר 1944 ועד לחצות ליל ה- 15 במאי 1948, ניהלו קומץ של אנשי אצ"ל ולח"י. היו אלה גברים ונשים נועזים שניהלו מאבק עיקש נגד הממשל המנדטורי של בריטניה. מלחמה זו שהייתה עטורת גבורה והקרבה וטבולה בדם בסבל ובגרדומים, נמחקה כליל מספרי ההיסטוריה הממוסדים כאילו לא הייתה ולא נבראה. ומצב מביש זה נמשך עד היום ולא השתנה גם עם חילופי השלטון: המורשת היחידה הנלמדת היא מורשת הפלמ"ח וההגנה.

עשרה גרדומים העמידו השלטונות הבריטים בארץ ישראל ועוד שניים במצרים לשניים עשר לוחמי המחתרות של האצ"ל והלח"י :  שלמה בן יוסף, אליהו בית צורי, אליהו חכים, דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, משה ברזאני, מאיר פיינשטיין, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר  הי"ד.

שניים מהנידונים למוות: משה ברזאני ומאיר פיינשטיין שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג (גם אחד מאנשי "ההגנה", מרדכי שוורץ, הוצא להורג בתלייה אך אין מונים אותו עם עולי הגרדום. הוא רצח את חברו לאוהל, שוטר ערבי, כעניין אישי וההגנה התנערה ממנו לחלוטין).

כל דור רואה את בבואתו המשתקפת מראי תקופתו, ושוכח שהוא אינו אלא תולדה של קודמו, של פעליו ושל מחדליו. מה יודע הנוער של היום על לוחמי המחתרות של שנות ה-40? קשר השתיקה לזכרם של עולי הגרדום ולוחמי המחתרות נמשך בתקשורת, בכנסת ובממשלות ישראל 59 שנה לאחר כינון המדינה, ואין מוחה ואין פוצה פה. ומדובר בממשלה שרוב חבריה שורשיהם בתנועה הלאומית הז'בוטינסקאית וחלקם הם צאצאי מנהיגי מחתרות האצ"ל והלח"י.

אף לא מילה על עולי הגרדום בתקשורת הממלכתית. שעות ארוכות צפיתי במסכי הטלוויזיה ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל והאזנתי רב קשב לשידורים על האזכרות בבתי העלמין הצבאיים בכלי התקשורת הממלכתיים. אף לא מילה אחת על עולי הגרדום וחללי לוחמי המחתרות.

בבוקר יום העצמאות האזנתי לראיון חוזר עם חיים חפר על שירי הפלמ"ח (תמיד נעים לשוב ולשמוע את השירים שליוו אותנו במלחמת הקוממיות), אך היו גם שירים אחרים שנוצרו בתאי המוות כשאיום הגרדום מרחף מעל לראשיהם של יוצריהם.

כך חיבר מיכאל אשבל את השיר שהפך להמנונם של לוחמי האצ"ל בתש"ח: "היום שרה  הקטנה...עלי בריקאדות ניפגש...". ושיר אחר שחיברו מיכאל אשבל וחברו לתא המוות, יוסף שמחון, ולהלן כמה שורות מתוכו:


כך משתלטת אט אט מורשת ההגנה והפלמ"ח על המעט שעדיין מייצג האצ"ל, את פריצת כלא עכו הם כבר מייחסים לעצמם בסרט "אקסודוס", ולא ירחק היום וליד אנדרטת דב גרונר ישמיעו את המנון הפלמ"ח
"נגני, נגני לי גיטרה
הערב כה עצוב,
אולי אשיר אנוכי
על מה שלי אהוב...".
 
רצה הגורל האכזרי ומחבריהם של השירים הללו, שניצלו ברגע האחרון מעמוד התלייה בעקבות חטיפת קצינים בריטיים על ידי האצ"ל, ימצאו את מותם בצורה טרגית: יוסף שמחון נהרג ב-1955 בתאונה עבודה קטלנית בנגב ומיכאל אשבל (מייק) נפל שדוד מכדורי הבריטים ב-4 במאי 1947 בפריצת חומות כלא עכו על ידי האצ"ל, תוך שהוא מספיק להרחיק כמה מאות מטרים לעבר החופש הנכסף. שירים אלה ועוד רבים אחרים שנוצרו בתנאי המחתרת לא הועלו מעולם לשידור בכלי התקשורת הממלכתיים של מדינת ישראל.

יתר על כן, גם המנונו של האצ"ל "תגר על כל מעצור ומיצר...". ההמנון הזה לא נשמע השנה ביום האזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר
ברמת גן. הנימוק מפי נציג "ברית חיילי האצ"ל" : הטקס הוא ממלכתי כללי  גם של ה"הגנה...".

כך משתלטת אט אט מורשת ההגנה והפלמ"ח על המעט שעדיין מייצג האצ"ל, את פריצת כלא עכו הם כבר מייחסים לעצמם בסרט "אקסודוס",  ולא ירחק היום וליד אנדרטת דב גרונר ישמיעו את המנון הפלמ"ח.