עלינו לחומש - מראות והרהורים

הגוף כואב, אבל הנפש הישראלית מרננת: עלינו לחומש.

רבקה רביב , ח' באייר תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כובעים, מים, קצת אוכל, משחת שיזוף ויוצאים לדרך. מתחילים בקדומים, כי אין גישה למכוניות אפילו לשבי שומרון. הפחד שלי העיקרי הוא איך אצליח להתמודד עם ההליכה הארוכה (את יום הולדת החמישים חגגתי בחנוכה האחרון...). ההתחלה לא הייתה מבטיחה. כמעט ואין צועדים. רוב הצועדים בגיל של ילדיי ואנחנו הסבא והסבתא הבודדים בשטח, מלווים בשתי הבנות הצעירות שלנו. האחרים יגיעו מאוחר יותר.


ההתפעלות מתחילה: הדרך יפיפייה והנופים מזכירים את הנוף של שאנור, המקום הכי יפה בעולם. מספר נערים מוצבים בדרך שלא נטעה במסלול (מה שיקרה מאוחר יותר). בעלי מרוצה מן המארגנים
עוברת כשעה ואנחנו מגיעים למחסום ליד שבי שומרון. המגב"ניקים נראים משועממים. אני די מרחמת עליהם שלא שוחררו הביתה לחג. ואנו מתחילים לצעוד בדרכי עפר לכיוון תחנת הרכבת של סבסטיה.

ההתפעלות מתחילה: הדרך יפיפייה והנופים מזכירים את הנוף של שאנור, המקום הכי יפה בעולם. מספר נערים מוצבים בדרך שלא נטעה במסלול (מה שיקרה מאוחר יותר). בעלי מרוצה מן המארגנים. אנחנו חוצים לצידו של שדה תבואה היפה ביותר שראיתי מעודי ומתקרבים לאיזור של תחנת הרכבת. כאן מתחיל הלב לעלות על גדותיו. בדיוק לפני 33 שנה היינו פה. אני נזכרת בהתפעלות שאחזה בי למראה קבוצת בחורים שישבה באחד החדרים של תחנת הרכבת התורכית ולמדה תלמוד. אז הצצתי וקלטתי דמות שמספר שנים מאוחר יותר אפגש איתה תחת החופה.

הקולות והמראות עולים וצפים מחדש. הנה אותם גיבורי נעורים, בני קצובר והרב מנחם פליקס, כאז כן עכשיו מסתודדים יחדיו. אנחנו נחים מן הדרך והתחושה היא שנסגר מעגל בחיינו, הנחשול מתחיל להתגבר. ראינו גם זוג במיטב שנותיו. "עצמונה שלי" כתוב על חולצתו של האיש, והאישה מתבדחת איתו על הקראווילה שלהם שאולי יזכו להעביר אותה  איפה הזוג הזה משוכן עכשיו? איך הם עומדים בזה? אני שואלת את עצמי ומאוחר יותר אני מגלה יותר ויותר פרצופים מוכרים ואהובים של תושבי גוש קטיף.

אנחנו ממשיכים לצעוד והפעם עולים על הכביש הראשי. אנחנו מדברים עם אחד הבנים. הוא מסייר בעתיקות סבסטיה ורוצה קצת אוכל... הבעל נשאר לפגוש אותו ואומר לי להמשיך. בסוף ניפגש באמת, אבל רק בראש ההר.

תוך כדי הליכה על הכביש, מתחוורת לי מחשבה מצמררת: כמה פחדנו לנסוע על כביש הדמים הזה, כמה מיקירינו נרצחו עליו בכדורי מרצחים והנה אנחנו צועדים עליו. אנו לא נוסעים עליו, ובוודאי ללא מכוניות ממוגנות (להבדיל מחיילינו היקרים שנסעו על הכביש במיטב המכוניות הממוגנות של צה"ל...). אנחנו כבר לא מפחדים, קרה לנו משהו. הדרך מתארכת והמחשבות מתחילות לרוץ: אולי באמת השבר של ההתנתקות חיזק, הצמיח כוחות שכבר שכחנו על קיומם...

בשלב זה הצעירים שלידינו מתחילים "לקצר" את הדרך. למעשה הם הופכים את הדרך לארוכה ומייגעת יותר. אנחנו אפילו טועים קצת. יש רגע ובו אני עם שתי הבנות בלב מטע כשקולות ושריקות מן הכפר מתקרבים. אנחנו הולכות אחורנית ועולות שוב על הכביש.

אנחנו בפאתי הכפר בורקה. אני לא רואה חיילים בשטח, ואז אני נכנסת קצת דאגה בלב. תוך רגע יוצאת מאחת הפינות מחלקה של חיילים שמאוחר יותר התברר לי שהבן שלנו היה מפק"צ של המ"מ שלהם בבה"ד 1. אחר כך יתברר שעוד שני קצינים שמסתובבים בשטח היו צוערים שלו. יש גם חיילים על אחד המבנים הנטושים של הכפר ואנחנו מנופפות להם לשלום. עברנו את הכפר וכאן מתחיל "הקיצור" העיקרי. במקום להמשיך על הכביש, אנחנו עולות על שביל שחותך ישירות לחומש. שיטת העדר עובדת גם כאן. אנחנו סומכות על הרוב והולכות אחריו. מתברר שטעינו בניווט וצעדנו לרכס אחר. הטיפוס הפך ליותר ויותר בעייתי ואחת הבנות מחליקה על קוץ אימתני. ברוב עדינותה היא מפטירה: "אמא את רואה שזה לא כיף". אני עושה תנועה לא נכונה ברגל ימין... ככל שאנו עולות הטעות מתחוורת מול עיננו: אלו שהלכו על הכביש כבר הגיעו מזמן ואנחנו עוד משתרכות מצוק לצוק.

הגענו. המעבר ממקום למקום בחומש הוא תמיד במצב של עלייה. מתבוננים בהריסות והלב נצבט. השמועה אומרת שאת בית הכנסת של חומש קברו בעפר... אולי יש בכך נחמה. יבוא יום והוא יקום מעפרו. לצד הכאב הלב מתרחב כשרואים את הנוף מדהים. כל מישור החוף פרוש מתחתינו והים זוהר מרחוק. שם אני פוגשת את בעלי והוא הולך להביא מים ממגדל המים של חומש. לפי החישוב שלי הפסיקו לטפל במגדל לפני כשנה וחצי... האם אפשר לשתות את המים? אין ברירה... אני מתיישבת ומודיעה לבעלי שאני חוזרת רק בהסעה, ומצידי שזה יהיה בניידת משטרה (בסוף חזרנו במכונית משטרה, אבל לא נקדים את המאוחר). הרגל הימינית שלי כואבת ואני לא יכולה להזיז אותה. אוכלים, נרגעים ומסתכלים בציבור הדליל שהגיע. עוברת שעה והחלטתי, יהיה מה שיהיה נחזור בכוחות עצמנו.

התחלנו לרדת. בשלב זה, שעות הצהרים המאוחרות נחשול האנשים מתגבר, וככל שאנו יורדים הנחשול גואה. הלב שוב עולה על גדותיו. מראה השביל (הנכון) המטפס ישירות לחומש גדוש מטפסים מרנין את הלב. כמעט כולם לבושים לבן, בגדי חג והרבה דגלים.

אנחנו ממשיכים על הכביש. מולנו שתי נשים זקנות נשענות על מקלות עולות לאט לאט, ואני מתכווצת בקרבי: איך הן תרדנה? אישה קטנה, עולל תלוי לה על מתלה, שתי ידיה אוחזות שני זאטוטים וזאטוט רביעי מכרכר סביבם. "איפה בעלה", אני שואלת את עצמי. ואיפה בעלי היה כשאנחנו עלינו וטעינו בכרם או כשטיפסנו בדרך לא דרך... אני פוגשת סטודנטיות שלי מן המכללה, מן האוניברסיטה ומן השנים בהן לימדתי באולפנה. רשמים משלבים רבים בחיי מתעוררים ועולים. הפרצופים כל כך מוכרים וכל כך אהובים.

משפחה גדולה ברוחב כל הכביש מתקרבת והאבא מאמן את הבנים הקטנים בקריאות: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". כמה זה מתאים. אלו דברי כלב ויהושע מול עשרת המרגלים שטענו שזו "ארץ אוכלת יושביה". גם אז כן עתה, יהושע וכלב לא הצליחו תמיד להתנחל בלבבות. היה שלב שכן, אולי גם אנחנו נזכה לכך.

קבוצת נערים מנגנים בגיטרה ולאחריהם קבוצת צעירות מקפצות ומזמרות לעצמן. הלב יוצא אליהם. ושוב, המבוגרים סמוקים ממאמץ ואני שוב חושבת בחמלה: איך הם יעמדו במאמץ? אולי זה מסוכן עבורם? והאמהות הצעירות עם התינוקות. נשים הרות דוחפות עגלות - "בעגלה ובזמן קריב". איזה דור נפלא גדל כאן. הצלחנו להעביר אל הדור הצעיר עגלה מלאת ערכים. אנחנו יכולים להיות אופטימיים. למדינת ישראל ולארץ ישראל מחכה עתיד נפלא.

אנחנו שוב ליד בורקה. יש לנו חשבון דמים עם הכפר הזה ממנו יצאו רוצחים של שניים מתושבי חומש. שני ילדים קטנים רוצים לחצות את הכביש דרך מטע. אנחנו מפצירים בהם להמשיך בדרך המלך. איפה ההורים שלהם, בעצם? האם הם עסוקים עם התינוקות והזאטוטים והם נתנו ל'גדולים' הללו בני השש ושבע ללכת לבד? האם גם אני כך גידלתי את הילדים? מסתבר שכן...


הגענו. המעבר ממקום למקום בחומש הוא תמיד במצב של עלייה. מתבוננים בהריסות והלב נצבט. השמועה אומרת שאת בית הכנסת של חומש קברו בעפר... אולי יש בכך נחמה. יבוא יום והוא יקום מעפרו
ג'יפ של סיור עובר שוב ושוב ואנחנו מנופפים לו לשלום. גם הקצין בג'יפ היה צוער של אחד הבנים שלנו. רוב הצועדים לבביים עם החיילים. שני נערים מלאי כעס רוצים לחסום את הג'יפ של "צבא הגירוש". הבן שלנו גוער בהם ומתלונן בפנינו על החינוך הקלוקל של הנערים. אני נמלאת שמחה על דבריו ובד בבד מודאגת על הקוצים הגדלים תחת אפינו. הם בודדים, אני מקווה ומנחמת את עצמי.

הדרך מתארכת וההליכה שלנו נעשית משונה... אנחנו מקבלים את המצב בהומור ומתפקעים מצחוק.... כשנגיע לשבי שומרון נדדה שנינו כמו זוג ברווזים.

לאחר כשלוש שעות אנחנו למטה ליד המחסום עם המגב"ניקים. אנו מתפללים שהמשטרה והצבא יאפשרו לשלוח אוטובוסים לצועדים שלמעלה. איך אפשר לא לחשוב על המבוגרים ועל התינוקות? לא ייתכן שפרץ מעוניין שיישארו אנשים על ההר...

הרגליים ממאנות לנוע (ברווזים...), אין טרמפים. הצבא והמשטרה מונעים כניסת רכבים של ישראלים לכביש. החלטנו לברר עם אחי השוטר, אם הוא נמצא באיזור. מסתבר שכן, אבל הוא כבר בדרכו הביתה לאיזור כפר סבא. הוא מרחם עלינו, חוזר לקדומים ומסיבות מובנות לא ניכנס לפרטים מלאים, איך המשפחה נדחסה במושב האחורי של מכונית קטנה של משטרת ישראל... הגוף כואב, אבל הנפש הישראלית שלנו מרננת: עלינו לחומש, עלינו לחומש.