המציאות הישראלית באספקלרית משנתו של רונלד לאינג



את התובנה הפסיכולוגית לתהליכים המתרחשים בארץ ניתן לשאוב מתוך משנתו של הפסיכיאטר והפילוסוף השנוי במחלוקת רונלד לאינג. 





לדעתו, ייתכן שמה שקרוי 'שיגעון', אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים ולהסתגל לחברה שאינה נורמאלית

להלן תקציר משנתו של לאינג:



אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר "אינטליגנציה רגשית", שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי 'שיגעון', אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים ולהסתגל לחברה שאינה נורמאלית.



לאינג מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה, מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים, הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. לדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו, נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום, אותו הם מכנים 'חיים' ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.



לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו 'חיים', אינו אלא מוות שקט. הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים בחוץ. ובהקשר זה, הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: "אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות"...

לאינג על שקר וסכיזופרניה:

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים, 'זומביס' מתים חיים, היא אכן אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה 'שפויה ונורמאלית' של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.



לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים או להבדיל אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: "החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו". ושוב, משפט כזה לו יבוא מאדם שנתפס נורמאלי, זה יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ"ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: "אורח חיים של שקר". לדבריו, זה כמו מחלה מדבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו, אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו. 





והוא עוד מוסיף, כי אם ייעלמו השקרים שמסביב תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי וסביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר ופוחדים מתהום החופש. אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום אלא מבוא ופרוזדור לבנייה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום בספרו: "מנוס מחופש", ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עימו.



ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר והם ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים, ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות. זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים. זה השקרי של החברה, בשעה שהשפויים ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי. 



והוא עוד מוסיף, כי אם ייעלמו השקרים שמסביב תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי וסביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.