אין לי מושג כמה שניות עברו על עמיר פרץ עד שהוא תפס למה הוא לא רואה כלום במשקפת והוריד את הכיסויים מהעדשות. יכול להיות שזה נמשך שנייה אחת, אלא שלמזלו הביש של פרץ צלם זריז הצליח להנציח את השנייה הזו ולהבין מה היא כאילו מסמלת. האמת? תקרית מאוד אנושית שהייתה יכולה לקרות לכל אחד והיא לא מסמלת כלום מלבד את מזלו הביש של עמיר פרץ. מאז נצחונו המפתיע בפריימריז של מפלגת העבודה, בכל הטלת מטבע שהוא עושה תמיד יוצא לו הצד הנאחס.



השבוע אנחנו נזכרים שגם התחמן בעצמו הוא בעצם ביש מזל וגם הוא התגלגל למלחמה ולדו"ח בטעות. אולמרט, כמו כדור פינג פונג שבמקרה קופץ לתוך הנעל-בית של אבא, איכשהו התגלגל במקרה לתוך הנעליים של אריק שרון

המזל הכי ביש שהפרטנר שיצא לו בקוביות הוא אולמרט. ההוא תקע אותו במשרד הביטחון, תיחמן אותו ותיקשר מאחורי גבו ישירות עם רמטכ"ל שחצן שלא סופר אנשים כמו פרץ, ואז המזל הרע הביא לכך שבתקופתו חיזבאללה חטפו שני חיילים ופתאום פרצה מלחמה. מאיפה צצה מלחמה? בסך הכל דיברנו על שכר מינימום ואג'נדה חברתית. השבוע אנחנו נזכרים שגם התחמן בעצמו הוא בעצם ביש מזל וגם הוא התגלגל למלחמה ולדו"ח בטעות. אולמרט, כמו כדור פינג פונג שבמקרה קופץ לתוך הנעל-בית של אבא, איכשהו התגלגל במקרה לתוך הנעליים של אריק שרון. מי חשב לתת לו לנהל מלחמה?

ברק ושרון

אין שום ספק ששניהם צריכים היום ללכת הביתה, עונש על מזלם הרע. אבל זה לא יפתור שום בעיה. פרץ ואולמרט לא אשמים בזה שישראל הגיעה למצב שבו זוג מוזר שכמותם מסוגל להגיע לראש המדינה, ושהפוליטיקה הפכה למין משחק שש בש שבנוי בעיקר על סבלנות ומזל ועל חבר'ה שעומדים מהצד ומעודדים. פרץ ואולמרט באמת לא אשמים בזה ששני חיילים נחטפו, שפרצה מלחמה ושצה"ל לא היה מוכן. גם דו"ח וינוגרד אומר את זה. הם פשוט היו לא מתאימים לתפקידם. מי שאשם זה מי שבאמת הסתכל לאורך זמן במשקפת עיוורת עם כיסויים שחורים על העדשות ואלו היו אהוד ברק ואריאל שרון.

ברק הוציא את צה"ל מלבנון בנסיגה מבוהלת, חד צדדית, ללא שום הסכם עם מישהו בצד השני. הוא השקיף על הצפון במשקפת העיוורת ואמר: אם אנחנו נסוגים עד הקו הכחול ומקבלים חתימה של האו"ם, לחיזבאללה לא תהיה שום הצדקה לתקוף אותנו. ואם הם בכל זאת יתקפו? מעכשיו והלאה ישראל תכה בהם מכה איומה שהם לא חטפו כמוה מעולם. אחרי הנסיגה הרי יהיה לנו כל הצידוק שבעולם לגבות מהם מחיר יקר על כל פגיעה. ארבע אמהות מחאו כפיים בהתרגשות.

ואז חיזבאללה חטפו שלושה חיילים וישראל לא הגיבה. ברק אמר שאנחנו נגיב במקום ובזמן שנוח לנו ונסראללה צחק. ואחר כך, גם ברק וגם שרון שבא אחריו, ראו וידעו שחיזבאללה מקים מערך ענק של מאות ואלפי משגרי קטיושות וטילים מכל הסוגים והוא בונה גם מערכת עצומה של מבצרים ובונקרים ועמדות שנועדו להגן על המשגרים ולא לאפשר לכוחות קרקע ישראליים להגיע אליהם ולהשמיד אותם. הכל היה ידוע, זה לא היה סוד.

אין מחר

אהוד ברק השקיף על כל זה במשקפת העיוורת עם הכיסויים השחורים ואמר שהטילים שהוצבו במערכה הראשונה לא עומדים לירות במערכה השלישית. להיפך, עכשיו נוצר מאזן אימה שיכריח את שני הצדדים לשקול היטב - היטב לפני כל צעד תוקפני. בכלל, "שני הצדדים" הוא ביטוי נהדר. תמיד כדאי להשתמש בו, הוא נותן תחושה של דיבור שקול וראייה מפוכחת. יש פה שני צדדים ושתי נקודות מבט, כל אחד והאמת שלו. כולנו בני אדם, כולנו רוצים בסך הכל לחיות בשלווה. אם אנחנו ננהג בהיגיון גם הם ינהגו בהיגיון. זו השקפת עולם נורא יפה והחיסרון היחיד שלה שהיא בולשיט, חוסר אחריות בלתי נסלח. זה הדבר העיקרי שאומרת "ועדת וינוגרד", אם מישהו רוצה באמת להקשיב לה.



פרץ ואולמרט ילכו הביתה ושום דבר לא ייפתר, כי חוסר האחריות הוא לא שלהם אלא של התרבות שהביאה זוג שכמותם לראש המדינה

ברחנו מלבנון, כי לא יכולנו לעמוד במחיר של 20 הרוגים בשנה. קיבלנו מלחמה עם קרוב למאתיים הרוגים, מיליון אזרחים במקלטים וטילים מתפוצצים בחיפה ובמפרץ, ורק בנס לא מדליקים את בתי הזיקוק. למה עשינו את זה? כי רצינו כמה ימים של שקט, כי שלום עכשיו וכי הכל עכשיו. הנביא ישעיהו דיבר על אכול ושתה כי מחר נמות. היום הנוסחה יותר גרועה: מחר נמות? מה פתאום נמות? אכול ושתה כי אין מחר. מחר זו קדנציה של מישהו אחר.

והרי גם עכשיו קורה אותו דבר. ברצועת עזה בונים בדיוק אותו מודל. מכינים משגרים וטילים, בונים בונקרים ומבצרים, מתגרים, חוטפים וכל יום יורים כמה קסאמים. ברור שמחר תהיה שם חטיפה ומלחמה וניאלץ להיכנס לשם. ברור שמחר זה יעלה בהמון דם שהיום עוד אפשר בלעדיו. ומה אנחנו עושים? אומרים שאין מחר. בוחרים לשלטון בדיוק את אלה שיודעים הכי טוב לומר שאין מחר.

פרץ ואולמרט ילכו הביתה ושום דבר לא ייפתר, כי חוסר האחריות הוא לא שלהם אלא של התרבות שהביאה זוג שכמותם לראש המדינה.



תרבות שלימה צריכה ללכת הביתה.