תפיסת הביטחון של ישראל

רק טובתם לנגד עיניהם, לא טובת המדינה.

פרופ' אריה אלדד , י"ט באייר תשס"ז

אריה אלדד
אריה אלדד
פלאש 90

ראוי היה אולי להקדיש את המאמר הזה לאולמרט ולפרץ שהוקעו כאשמים בכישלון ב”מלחמת לבנון השנייה”, אבל הללו גמורים ואין לבזבז עליהם מילים. ראוי רק להיסב את תשומת הלב הציבורית לדבקותם בכיסאותיהם. "אני לא מתפטר", בהקשר של המנהיגות המושחתת והכושלת הזו, הוא תסמין פוסט ציוני. רק טובתם לנגד עיניהם, לא טובת המדינה. הם רוצים להמשיך ולשלוט גם כשאין כמעט איש בישראל שרוצה כי הם ינהיגו את ישראל במלחמה הבאה. ויש להדגיש: ממשלת ישראל כולה, כך צוין בדו"ח וינוגרד, כושלת. היא אינה מבינה את ההחלטות שהיא מקבלת, כולם: גם ציפי לבני, גם דיכטר וגם מופז, כולם ישבו שם והחליטו בלי להבין מה הם מחליטים. ממשלה כזאת רצויה לחיזבאללה, לחמאס ולאיראן.


גלי הטרור הרצחניים שפקדו את ישראל בעקבות הסכמי אוסלו, השחיקה בדרום לבנון ועליית החמאס גרמו למנהיגי ישראל להגדיר את המאבק בטרור כמשימה העיקרית של צה"ל
אבל יש בדו"ח וינוגרד נושא חשוב שכמעט חמק מן העין: קריסת תפיסת הביטחון של ישראל.

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ירדן ונפילת הגוש הסובייטי, הלכה והשתלטה על המדיניות הישראלית ההשקפה כי תם עידן המלחמות "הקלאסיות". מנהיגי המדינה היו בטוחים שישראל לא תצטרך עוד לצאת למלחמה יזומה. הם היו בטוחים כי כוח ההרתעה שלנו, שנשען בעיקר על עוצמתו של חיל האוויר והנשק האסטרטגי שלנו, ימנע מלחמה כזו.

גלי הטרור הרצחניים שפקדו את ישראל בעקבות הסכמי אוסלו, השחיקה בדרום לבנון ועליית החמאס גרמו למנהיגי ישראל להגדיר את המאבק בטרור כמשימה העיקרית של צה"ל. אך מדיניות ישראל מנעה כל אפשרות לניצחון במאבק זה. ההכרה באש"פ, הבאתם ארצה של ערפאת וצבאותיו, הקמת הרשות הפלשתינאית, הנסיגה מעזה ומהיישובים הערביים ביהודה ובשומרון, הבריחה מלבנון  וה"התנתקות"  הוכיחו לערבים כי הטרור משתלם גם כשהוא גובה מהם מחיר כבד. האם אין לישראל באמת שום כוח הרתעה בפני הטרור?
 
חמישים שנה הייתה לישראל תפיסת ביטחון מוצקה שנשענה על עקרונות יסוד פשוטים : כל מלחמה חייבת להיות קצרה, יש להעביר את המלחמה מהר ככל האפשר לשטח האויב ולהפעיל את צבא המילואים הגדול והמאומן כדי להשמיד את צבאות האויב. עשרות שנים ידעה ישראל גם להתמודד בהצלחה עם הטרור: בימי ה"פדאיון", בדרכי המרדפים בבקעה ועקירת קיני הטרור מרצועת עזה ידעה ישראל להכות את הטרור בבסיסיו ולהעניש קשה כל מדינה  ערבית שסייעה למחבלים.  אבל אשליות השלום וההבטחות ל"מזרח תיכון חדש" שהפיצו מנהיגי ישראל כדי להצדיק את המדיניות הרת האסון שלהם, גרמו לישראל לנטוש את תפיסת הביטחון שלה ואת השיטות שהבטיחו בעבר ניצחון בכל התמודדות עם צבאות ערב או ארגוני טרור.

אז, שכח גם צה"ל את ייעודו. במקום להיאבק על תפיסותיו, הלכו מפקדיו שולל אחר אשליות השלום. וכשנמנע מצה"ל לאסור מלחמת חורמה על הטרור ( שהפך "פרטנר"), שמחו גם מפקדי צה"ל להשתתף בהפצת השקר ש"אין פיתרון צבאי לטרור": אפשר "להכיל" אותו, כי בסופו של דבר "הפיתרון יהיה מדיני".

במקום לתכנן את העברת המלחמה לעומק מצרים, שרטטו מפקדי צה"ל "קווי עצירה" בנגב.  במקום להעביר את המלחמה לסוריה, עסקו במגננה מסורבלת  בלבנון במשך שמונה - עשרה שנה. במקום לחסל את הרשות הפלשתינאית ולבטל את הסכמי אוסלו, בנו חומות והציבו שומרים בכניסות לקניונים. במקום להילחם בטרור בעזה, ברחו ממנה.

הם כתבו ספרים ותורות מלחמה חדשות: לא עוד "כיבוש שטח והשמדת האויב", כי ביטויים  לוחמניים מעין אלו אינם יאים לעידן השלום. ראשי צה"ל אימצו תפיסות עולם ומושגים שימצאו חן בעיני הקברניטים שהפיצו את סמי ההזיות של השלום.


מיד אחרי שניפטר מראש הממשלה וכל ממשלתו הכושלת, צריך יהיה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה גם את ספרי "תפיסת הביטחון החדשה"
מעתה אמור: "לחולל שינוי תודעתי" באמצעות "מנופים עקיפים ואפקטים". מעגל הרמאות הגדול שהותנע בהבטחות השלום הוביל את מנהיגי ישראל לתבוע מראשי צה"ל תפיסת ביטחון חדשה. ואלו בתורם מיהרו להמיר את אמונתם המקצועית במכבסות מילים וסופם שהוליכו שולל את שולחיהם כשהבטיחו להם שיוכלו לנצח בעזרת אותם אפקטים ומנופים, במטוסים וטילים ובלא פעולה קרקעית ש"חלף זמנה".

כך נסגר מעגל השקרים, וכך הומרה תפיסת הביטחון המוצקה של ישראל בהררי מילים ריקות מתוכן.

מיד אחרי שניפטר מראש הממשלה וכל ממשלתו הכושלת,  צריך יהיה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה גם את ספרי "תפיסת הביטחון החדשה". לשוב ולהגדיר מיהם אויבי ישראל ולהיערך למלחמה בהם. מלחמה ולא "עימות נמוך עצימות".