ממלכתיות בכיוון אחד

הם ניצלו את תמימותי ואת הממלכתיות שלי.

אריאל גלבוע , י"ט באייר תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ביום חמישי, ה - 3.5.07, נפל דבר בדמוקרטיה הישראלית. קבוצת ארגונים א-פוליטיים במהותם ארגנו הפגנה בכיכר רבין שקראה להתפטרותם של ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ בעקבות דו"ח "ועדת וינוגרד". לאחר התלבטויות רבות החליטו מארגני העצרת לא לשתף פוליטיקאים בעצרת, כדי למשוך אנשים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית להפגנה.
 
לאחר התלבטויות החלטתי להגיע להפגנה. ההתלבטויות נבעו מייאוש – מה, מהיכולת של הפגנות בדמוקרטיה הישראלית להשפיע לאחר הניסיון המר שחוויתי בהפגנות הכתומות לפני שנתיים. לבסוף, מצפוני הציבורי ייסר אותי והחלטתי לנסוע.

כשהגעתי לכיכר לא יכולתי שלא להתרגש בראותי סוף - סוף הפגנה גדולה על עניין משמעותי שבו מגיע כל עם ישראל. התרגשתי, באמת ובתמים, לראות את כל גווני הקשת הפוליטית. התרגשתי לראות הורים שמביאים את ילדיהם על הכתפיים, כדי שיחזו בהצגה הדמוקרטית החשובה ביותר מאז הימים הכתומים.
 
לתומי חשבתי, הנה משהו השתנה. המלחמה הנוראית בקיץ עשתה משהו. אנשים בכיכר ויוצאים לרחובות: מפגינים, צועקים ולא מסתפקים רק בטוקבקים פורקי הלחץ. שמחתי לראות שעם ישראל התעורר. איזה מזל שאין פוליטיקה הערב: כתומים וכחולים, דתיים וחילונים, תל אביבים וירושלמים. כולם יחד באותה הממלכה.

עוד אני מסתובב בכיכר, נתקלו עיניי בבלון גדול שהציבה מפלגת "מר"צ" במרכז הכיכר. תהיתי לתומי מה היה קורה אם מפלגת "האיחוד הלאומי" או "הליכוד" היו תולים בלון שכזה? איך היו מרגישים השמאלנים בקהל שבאו להפגנה א-פוליטית? 

מייד לאחר מכן הגיעה דקת הדומייה לזכר הנופלים ב"מלחמת לבנון השנייה". הדקה הייתה עוצמתית מאין כמוה. אולי בכל זאת יש משהו שונה הערב? חשבתי.  

ואז הגיע מאיר שלו. ברגעים הראשונים לנאומו שמחתי שהגיע סופר מכובד כמוהו, כדי להזדהות עם מאבקנו. אולם עד מהרה השמחה התחלפה בתדהמה. דבריו של הסופר, כזכור, הטילו את כל הרעות החולות של המדינה על הכיבוש, אותו כיבוש שאני מכנהו שחרור ושנמצא בלב המחלוקת הפוליטית. והרי אמרנו שאין פוליטיקה הערב. 

חשוב לי להבהיר שאין לי בעיה שמאיר שלו נאם בהפגנה, למרות תפיסות עולמנו השונות. אולם, ברגע שהוא אמר את דבריו על הכיבוש, הרגשתי כאילו נשלח חץ לתוך ליבי. למה אני ועוד אלפי מתיישבי יהודה ושומרון ופליטי הגירוש שהגיעו לתמוך ולהפגין יחד עם עם ישראל, צריכים לספוג את היריקה הזאת בפרצוף, וכל זאת לאחר שהובהר לנו שלא ישתתף אף גורם פוליטי בהפגנה? ומה יותר פוליטי מאשר דיבורים על הכיבוש?

מפאת כבודם של המארגנים וחשיבות העניין נשארתי עד הסוף. ומה בסוף? אביב גפן. אותו אביב גפן שכל הווייתו הינה השתמטות מהצבא ושבירת המיתוסים הציוניים. אם זה היה רק זה מילא, אבל הוא שר את השיר שלו נגד הכיבוש. האם זה מה שאני צריך לשמוע בערב של קונצנזוס?

תארו לכם שהיה עולה על הבמה סופר ימני או זמר ימני, כדוגמת אריאל זילבר, והם היו מדברים ושרים על פשע הגירוש מגוש קטיף, אשר לתפיסתם הינו הגורם הישיר למלחמה ולשחיתות בשלטון? איך היו מרגישים השמאלנים בקהל?
 
בשובי הביתה הרגשתי מנוצל. הם ניצלו את תמימותי ואת הממלכתיות שלי. חשתי שניצלו את תמימותו של כל הציבור הכתום, אותו ציבור אשר נדרש תמיד לממלכתיות יתר. 

אם היה מדובר במקרה חד פעמי, ניחא. אולי הם לא שמו לב ואולי הם לא היו מספיק רגישים, אבל תמיד זה באותו כיוון. הרי ידוע לכל, מה היה קורה אם זה היה הפוך ואם דברי הנואמים היו נושאים אופי כתום? הכותרות בעיתונים היו זועקות שרק הציבור הכתום הגיע להפגנה. ואת זה לא היו יכולים, חס וחלילה, המארגנים לספוג. בזה הם מתביישים. כשאביב גפן ומאיר שלו מדברים על כיבוש זה בסדר. לממלכתיות יש רק כיוון אחד תמיד.

אני להפגנה הממלכתית הבאה כבר לא אגיע.