שבת הארץ ורוגע האישה

אל דאגה, מי שישמור את השמיטה אני מבטיח לו ברכה.

הסופר הרב יוסף אליהו , כ' באייר תשס"ז

שאלה של אם: "כקוראת קבועה של מאמרי הרב וכן מהפינה של השבוע שעבר, אני חשה שלדעתו השבת האישה לאופייה המסורתי והטבעי תפתור בעיות רבות, אלא שאני מתבוננת סביבי ושואלת: במשפחות רבות שני בני הזוג עובדים וגם כך בקושי מסתדרים מבחינה כלכלית.

... בתי נוטה לכך שמרכז חייה יהיה הבית, אבל איך היא 'תסתדר' עם משכורת אחת?".


לפנינו אחד המקרים הבודדים שבהם התורה עצמה מעלה את שאלת הספקן, משמע אפוא שזוהי שאלה סבירה שמותר לשאול. אחרי הכל, איך יחיה עם שפרנסתו מחקלאות, בלי לעבוד שנה שלימה?!
תשובה:
הצבענו לא-אחת על קשר פנימי הדוק שבין האישה לבין ארץ - ישראל. והנה בנושא ארץ ישראל, יש בפרשתנו התייחסות לשאלה מאוד דומה: "וכי תֹאמרו, מה נֹּאכל בשנה השביעִית? הן לא נזרע ולא נֶאסֹף את תבואתֵנו" (ויקרא כ"ה, כ')... אם לא נזרע בשביעית, מה נאכל עד שנקצור את יבול השנה השמינית?! הרי אין לסמוך על ניסים, ובדרך הטבע אי אפשר לחיות כך.

לפנינו אחד המקרים הבודדים שבהם התורה עצמה מעלה את שאלת הספקן, משמע אפוא שזוהי שאלה סבירה שמותר לשאול. אחרי הכל, איך יחיה עם שפרנסתו מחקלאות, בלי לעבוד שנה שלימה?! מרגיעה התורה: "וצִויתי את בִּרכתי לכם בשנה השִּׁשית" (שם, כ"א). אל דאגה, מי שישמור את השמיטה אני מבטיח לו ברכה.

ומה אירע כשלא סמכו על הבטחה זו? ידוע שעם השנים קמו אנשים וטענו ש"חבל" לא לעבד את האדמה בשמיטה וטענו: מדוע שלא ניתן לה "לממש את כל היכולות שלה"?... ובכלל, צעד כזה עוד יתפרש כחולשה אצל אויבינו מסביב, ולכן קמו וביטלו את השמיטה (יתכן שבתחילה רק כ"הוראת שעה"), כדי לחזק את אחיזתנו בארץ והתוצאה הייתה, מגלה רש"י בפרשתנו (שם, ל"ה),ההיפך הגמור: "70 שנה של גלות בבל - הן כנגד 70 שנות השמיטה ויובל" שלא קיימו.

אך מתי ראו תוצאה קשה זו? לא אחרי דור ולא אחרי שניים. מאז שהחלו לזלזל בשמיטה ועד שגלו, חלפו 430 שנה! (שם). ובכל אותן מאות שנים, מה אמרו אלה שהתעלמו מִתמרור ה"עצור" של השמיטה ומה אמרו "הרבנים שבשטח"? שהנה ההצלחה מאירה לנו פנים! רק אחרי מאות שנים הבינו שגם אם עשית למטרה חיובית, אך דעת-ה' אינה נוחה מן הדרך – לא תצליח. ולהיפך: דווקא שמיטת הקרקע היא שמביאה יבולי-ברכה.

ובעצם, יש לנו תזכורת דומה בכל שבעה ימים: וכי כיצד נראית השבת לאדם מן החוץ? כִּמניעה, כחוסר יצירה וכעצירת הקדמה. אבל אנו יודעים שכל הימים מתברכים מן השבת: "ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אֹתו". במה בֵּרכו וקידשו? שבזכות "ויקדש", שלא ירד מָן בשבת, התקיים "ויברך", וירד מָן בימות החול! (בראשית ב', ג' ורש"י). כלומר: כבר בבריאת העולם נרמזה 'הנוסחה': אי ירידת המן בשבת היא שמרעיפה ברכה בימי המעשה!


מה שנכון בְּ"מלכת הימים" (השבת), ו"במלכת הארצות" (ארץ ישראל), נכון גם ב"מלכת המשפחה". ולא לחינם יש דִּמיון בְּמִצוותיהן: עיקר מצווֹת השבת והארץ, הן בלא-תעשה וכך הוא גם באישה
מה שנכון בְּ"מלכת הימים" (השבת), ו"במלכת הארצות" (ארץ ישראל), נכון גם ב"מלכת המשפחה". ולא לחינם יש דִּמיון בְּמִצוותיהן: עיקר מצווֹת השבת והארץ, הן בלא-תעשה וכך הוא גם באישה. דווקא ההגבלה שמכתיבה הצניעות על פעילות האישה, היא השולחת ברכה במעשי ידיה, לביתה ולעולם כולו. כי הברכה והשכינה מצויה בבית בזכות האישה (זהר א', נ'.).
"לא תחמֹד אשת רעך" - שמות כ', י"ד.  "ולא יחמד איש את ארצך" - שמות ל'ד, כ'ד. "חמדת ימים אותו קראת" - שמונה-עשרה לשבת.

צא ולמד מאמנו הראשונה, שרה: וכי שרה לא הייתה אישה פעילה? כשהיה צורך היא תיקנה מקווה-טהרה לנשים, במסגרת מפעל-הגיור הגדול שלה ושל בעלה (זהר א', ק"ב:). ועם זאת, רצתה התורה שנדע על הדו-שיח שבין המלאך לאברהם: "אַיֵּה שרה אשתך? ויאמר הנה בָאֹהֶל". להעיד, ש"שרה אִמנו צנועה היתה" (בראשית י"ח, ט'; בבא מציעא פ"ז.); שה"אוהל" היה מרכז הפעילות שלה. שרה קרבה וגיירה, אבל מתוך אוהלה. היא הכניסה את "החוץ" אל ביתה פנימה. הבית הוא מקור כוחה של האִישה ומשם מתפשטת ברכתה גם אל החוץ. ואכן, בזכות שרה: "היו אנשי המדינה מצליחים בכל דרכיהם"! (מדה"ג בראשית  כ"ג, ג').

קורות אבותינו אינם "סיפורי אבות", אלא זוהי דרך-חיים ולכל תקופה! כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת"! (י"ג עיקרים לרמב"ם). וכבר ראינו בעניין אי-שמירת השמיטה שיתכן ורק כעבור מאות שנים יתברר שדרך מסוימת הייתה שגויה ושה"הישגים" כביכול, לא נבעו אלא מֵארך-אפיו של הקב"ה. נזקים באופיו של עם ניכרים רק כעבור דורות.

                                                   ***

לימוד זה מעניין השמיטה שיש לתת לארץ לעניין הרוגע שיש לתת לאישה מעלה נופך חדש בדרשה הידועה שבראש פרשתנו:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר... כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'". מביא רש"י: "מה עניין שמיטה, אצל הר סיני? [מדוע נכתב דווקא במצוות השמיטה, שה' אמרהּ למשה "בהר סיני"?] והלא כל המצוות נאמרו מסיני. אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".