מתי היית בפעם האחרונה בכותל המערבי? שאלה כל כך פשוטה והתשובה ברורה מראש. אך נראה כי לרבים מאוד מעם ישראל השאלת איננה רלוונטית ואיננה מתורצת בתשובה הנ"ל. כן, הם פשוט לא היו במקום הכי קדוש לעם ישראל. המקום שוחרר והם יכולים היום לצעוד שם בביטחה עם ריבונות ישראלית, אך הם מעדיפים שלא לעשות זאת.



"הר הבית בידינו". ארבעים שנה שהכותל, עליו בכו ובוכים רבבות אנשים, משוחרר. דורות רבים כמהו אל המקום הזה, ועתה כשהוא בידינו רבים מאיתנו כלל לא מבקרים בו

"הר הבית בידינו". ארבעים שנה שהכותל, עליו בכו ובוכים רבבות אנשים, משוחרר. דורות רבים כמהו אל המקום הזה, ועתה כשהוא בידינו רבים מאיתנו כלל לא מבקרים בו. הכותל מת. כן, הכותל מת תודעתית. גם אחרי שאנו נמצאים בו, במקום הכי קדוש, הנתונים מראים כי אנשים לא מרבים לבקר בו. הם לא חפצים לראותו.

לא תעזור תמונת צנחנים בוכים אחרי 2,000 שנה שחזרה ריבונות לישראל על המקום ממנו החל העולם. לא יעזור התיאור שמתאר האב לבנו שחווה את מאורעות תקומת המדינה, הולך בשנת 1967 אל עבר הכותל ברגל כשדמעות בעיניו. לא יעזור תיאור מעמד תקיעת השופר בכותל שבישרה את השיבה הביתה. הם פשוט לא יבואו, גם אחרי ארבעים שנה. הכותל מת ואין איש שר עוד את "ירושלים של זהב" מולו. אין איש מתרגש מהתודעה שהוא בידינו. יש תיירים מחו"ל, אך רבים מן הישראלים החיים במדינה לא היו בו.

נראה, כי אין מנוס מפיתוח תוכנית רחבת היקף להבאת המוני עם ישראל אל הקיר, השריד המקודש שטבועה בו ההיסטוריה שלנו. הן בדרך הסבר החוויה המרוממת והקדושה שבמקום והן דרך הסבר על היסטוריית המקום.

אם נחזיר את העם אל הכותל והכותל יחיה תודעתית לאחר שפגה שמחת הניצחון והשיבה אליו ואם יחזור הוא להיות מה שהיה נחשב בעיני היהודים בשנת 1967, הרי שאולי אז יבין כל אחד מעם ישראל את הקשר שלו לירושלים.