להיכן נעלמתן "ארבע אמהות"?

מרגע ביצוע הנסיגה, התנועה הצעקנית לא נשמעה עוד.

ח"כ יולי אדלשטיין , כ"ב באייר תשס"ז

יו"ר הכנסת יואל יולי אדלשטיין
יו"ר הכנסת יואל יולי אדלשטיין
צילום: עדי גפן/TPS

מסקנות חשובות עולות מדו"ח הביניים של וינוגרד וביניהם: הטלת האחריות לכישלון ב"מלחמת לבנון השנייה" על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, ביקורת על שרי הממשלה ובכירים בצה"ל וכן על גורמים נוספים שמעורבים במחדלים. אלא שהוועדה אמונה על בחינת הגורמים הממסדיים, ומכאן שאין בחינה מקבילה של גורמים חשובים שהיו שותפים במידה מכרעת לאווירה שהובילה לכישלון בקיץ האחרון. השפעתם של גורמים לא ממסדיים, ביניהם תנועות מחאה וארגונים חוץ פרלמנטאריים, היא בעלת משקל מכריע במדינות הדמוקרטיות, לרבות ישראל. אומנם, קשה להעריך את מידת השפעתם הישירה על המדיניות של מקבלי ההחלטות, אך אין ספק שבמקרים רבים יש בכוחם להשפיע על מדיניות על-ידי יצירת לחץ מסיבי על פוליטיקאים באמצעות התקשורת. והפוליטיקאים כאמור מתקשים לעמוד בפניה.


ארבע אמהות היטיבו לנצל כל במה ציבורית ותקשורתית להגברת הלחץ על הממשלה ועל צה"ל, תוך שימוש בכאבן של המשפחות השכולות
מחאת ארגון "ארבע אמהות" הינה דוגמא מובהקת לכך. פעילותן האינטנסיבית נגד ישיבת צה"ל ברצועת הביטחון היא שהובילה בסופו של דבר לנסיגה במאי 2000. הן פקדו את לשכות כל שרי הממשלה, חברי הכנסת ואף את לשכותיהם של קצינים בצה"ל. כך נפגשתי עימן גם אני בהיותי שר בממשלת נתניהו.

במקביל, הן זכו לחשיפה תקשורתית רבה שהעצימה את כוחן. מצען תאם באורח מלא את הרוח השלטת בעידן אוסלו שביסודו התפיסה כי שלום "עושים עם אויבים" וכי אין מנוס מלבצע צעדים בוני אמון כלפי האויב שאמור "להפוך לידיד" עם הזמן והוויתורים. כל מי שלא יישר קו עם דעתן, נתפס שלא בצדק כמי שאחראי באופן ישיר למותם של חיילים.

ארבע אמהות היטיבו לנצל כל במה ציבורית ותקשורתית להגברת הלחץ על הממשלה ועל צה"ל, תוך שימוש בכאבן של המשפחות השכולות. הן התראיינו לכל ערוץ תקשורת והשתדלו להופיע על מסכי הטלוויזיה בכל הזדמנות. כל העת דובר על עוד ועוד משפחות שנוספות למעגל השכול, עקב הישיבה המיותרת של צה"ל ברצועת הביטחון. הדבר הפך למוטו המרכזי וכמעט שלא ניתן היה להשמיע עמדה מנוגדת לכך. באופן טבעי, פוליטיקאים דוגמת אהוד ברק, אימצו בהתלהבות רבה את הרעיון לפיו המשך השהייה בדרום לבנון מיותר ורק יוסיף לגבות מחיר בחיי חיילים. ועד מהרה הפך הדבר לעניין מרכזי במסע הבחירות שלו לראשות הממשלה בבחירות 99'.

כראש ממשלה, היה ברק נמהר ביותר להוציא לפועל את תוכנית הנסיגה עליה הכריז. זאת במקביל לכישלונותיו המדיניים בזירות אחרות. להבדיל מתהליכים מדיניים להם נדרשים הכנה, גיוס משאבים ותכנון מדיני קפדני, את הנסיגה מדרום לבנון הוא יכול היה לבצע בנקל. זאת בייחוד נוכח הלחץ שהפעילו עליו ארבע אמהות, כך שיעמוד בהבטחותיו מלפני הבחירות. עוד סייעה לו העובדה שהתקשורת מנעה דיון רציני גם בעמדות נגד הנסיגה. וכך אירע שבמאי 2000 צה"ל, בהוראת הדרג המדיני, פתח ביציאה מבוהלת מרצועת הביטחון שנכרתה בזיכרון הקולקטיבי והאזורי כבריחה. ברק שנכשל בתפקידו כראש ממשלה, לא יכול היה לעמוד בפני לחצן של "ארבע אמהות" והיה להוט לבצע את המהלך גם במחיר פגיעה קשה בהרתעה של צה"ל על-ידי יצירת אווירה של התקפלות ובריחה מהתמודדות עם לחצי החיזבאללה.

כמעט מרגע ביצוע הנסיגה, התנועה הצעקנית לא נשמעה עוד. לא לאחר אירוע החטיפה הראשון וכמובן שלא בעקבות התלקחות "מלחמת לבנון השנייה" בקיץ 2006. שאלה מתבקשת היא: להיכן נעלמתן ארבע אמהות? מדוע אינכן מופיעות בציבור ומתעמתות עם התוצאות ההרסניות של לחצכן על ממשלת ישראל? היכן האומץ שלכן שעליו דובר כה רבות? מדוע אינכן מנסות להשתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה?


יתירה מכך, הייתי מצפה מאמצעי התקשורת לגלות מעט יותר איזון, איפוק ואחריות בטרם יקדמו הגיגי שווא לא אחראיים של ארגונים שהיום קיימים ומחר נעלמים
פשוט הדבר, כי מי שהפך את היוצרות והנחיל בתודעה הציבורית את העיקרון לפיו יש לשמור על חיי חיילים גם במחיר פגיעה ברמת הביטחון לאזרחים, נעלם כלא היה לנוכח הפגיעה הקשה בעורף החשוף בקיץ 2006.

הייתי מציע למקבלי ההחלטות לחרוט בזיכרונם היעלמות זועקת זו, בעת שיעמדו בפני הכרעות מדיניות. אל להם לקובעי המדיניות להיגרר אחר תנועות מחאה חולפות מעין זו של "ארבע אמהות" כשעל הפרק עומדות סוגיות מדיניות בעלות השלכות כה מרחיקות לכת.

יתירה מכך, הייתי מצפה מאמצעי התקשורת לגלות מעט יותר איזון, איפוק ואחריות בטרם יקדמו הגיגי שווא לא אחראיים של ארגונים שהיום קיימים ומחר נעלמים. ומעל לכל, על כולנו לזכור כי צבא תפקידו בראש וראשונה להגן על העורף תוך שהוא ניצב בחזית ולא בעורף. מובן מאליו שבמקביל יש לעשות הכל, כדי למזער פגיעות בחיילים.