מכתב לשכניי הפלשתינים

מוזרות הן דרכי שכניי, ולכן ביקשתי לברר את זה.

שמעון כהן , כ"ט באייר תשס"ז

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי

שלום לכם שכניי הפלשתינים,

מה שלומכם? לא, הפעם זו לא רק שאלת נימוס. אני באמת שואל: מה שלומכם. איך ההרגשה להיות עצמאיים? אם אני מבין נכון, לא מדובר בסיפור הצלחה מי יודע מה.


באמת, פלשתינים נכבדים (או לא) יש לכם איזה הסבר הגיוני לאופן שבו תרגמתם את המונחים "עצמאות" ו"זהות לאומית" לירי ברחובות?
באמת, פלשתינים נכבדים (או לא) יש לכם איזה הסבר הגיוני לאופן שבו תרגמתם את המונחים "עצמאות" ו"זהות לאומית" לירי ברחובות? אני עוקב אחרי הדיווחים בכלי התקשורת ושואל את עצמי: האם אתם חשים בנוח עם הרציחות היומיומיות אצלכם, רציחות ביניכם לבין עצמכם? ומה עם חטיפות האח"מים, העיתונאים, הפקחים ובעצם כל מי שעובר ברחוב ללא כלי משחית אחד או שניים בכיסו. עם זה טוב לכם?

כשאני חושב שמדובר בשאיפת חופש, דרור ועצמאות קצת מוזר לי לשמוע שבעצם הכל מסתכם אצלכם בירי במסדרונות בתי ספר שלכם, בהשתלטות של פלג אחד על אוניברסיטה של פלג אחר, בפלישה תוך ירי לבתי חולים וניתוק מאושפזים מהאינפוזיה לאחר שהוברר זיהוים הפוליטי. מוזר, לא?

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שכשדגל כחול לבן התנוסס בעזה וברמאללה, הייתם יכולים גם לחיות ולא רק לירות.

אז מה, באמת ככה נראים אצלכם עצמאות, זהות וכל הקשקושים האלה? הרי שנים דיברתם על השאיפה לבחור ולהיבחר, ופתאום התברר לי שהשאיפה האמיתית הייתה לבחור במי לירות ולהיזהר שלא להיבחר לתפקיד חטוף אצל אי מי מהפלג המקביל. מוזרות הן דרכי שכניי, ולכן ביקשתי לברר איתכם את הנקודות הללו.

האמת היא שאני זוכר ימים אחרים לחלוטין. לא מזמן היו כאן הימים הללו. אני נזכר בימים האלה בכל פעם שאני רוכב על האופניים שלי. אתם שואלים מה הקשר לאופניים? אסביר לכם. את האופניים הקשישות והכחולות שלי קיבלתי לבר מצווה, והן נרכשו ב... רמאללה. ליד תחנת המשטרה הייתה חנות אופניים (אגב, היא עדיין קיימת?). לא היינו צריכים להצטרף לשיירה צה"לית מאובטחת כדי לקנות אופניים או לבחור סוג אבן לציפוי הבית. פשוט נכנסנו לרכב בשעת ערב מאוחרת. עצרנו בכיכר רמאללה ונכנסנו לחנות: בחרנו, העמסנו ונסענו. אני ממש לא רוצה לחשוב מה היה קורה לנו אם היום היינו רק מתקרבים למרכז העיר, אבל אז עדיין הייתם חסרי זהות לאומית או במילים אחרות: טרם טיפחתם את מיומנות הלינץ'. אבל כנראה מדובר באיזה אקט בלתי ברור של עצמאות אצלכם.

מנהג קצת משונה, לא אוכל להכחיש. 

א
האמת היא שאני זוכר ימים אחרים לחלוטין. לא מזמן היו כאן הימים הללו. אני נזכר בימים האלה בכל פעם שאני רוכב על האופניים שלי
ני נזכר בימים האחרים ההם גם כשאני פוגש מדי פעם בשבילי הישוב שלי את אחת מנשות הישוב שהייתה יורדת מדי בוקר מטרמפ במרכז רמאללה ומשם ממשיכה ברגל עד לישוב פסגות שם היא עבדה. מדי יום היא עברה את המסלול הזה ללא פגע. זה לא היה מזמן. אבל אז, כמו שאמרנו, עדיין לא הפנמתם את חשיבות הלינץ' כחלק מהמורשת הפלשתינית. 

קשה להאמין, אבל היו פעם דברים כאלה ולא כל כך מזמן. באותם ימים, אגב, הייתם מגיעים לעבודה יומיומית בתל אביב, כמעט ללא הפרעה. אבל אני מבין אתכם. מה אתם צריכים את יחסי השכנות הטובה ההיא? מה אתם צריכים את הכלכלה הסבירה והמכירות ליהודים? מי צריך את זה? אתם רוצים זהות, דגל, קלפיות. זה הרבה יותר חשוב.

אז מה אם למען הדבר הזה רובכם חיים בעוני מחפיר? אז מה אם למען הדבר הזה את הלילות שלכם מלווה פס קול של ירי מעבר לחלון, ירי בין הפתח' לחמאס, בין החמאס לג'יהאד, בין הג'יהאד לכוח 17, בין כוח 17 לחללי עז א-דין, בין עז א-דין לפתח' וחוזר חלילה.

וכך היום אתם קוברים את הרוגי הקרבות במצעדי שאגות והבטחות לנקמה. אבל מה זה משנה, העיקר העצמאות.

בכל אופן, שכניי הפלשתינים: אם יום אחד תהרהרו שוב בעניין ותחליטו שאולי בעצם היה יותר טוב אם הייתם מוותרים על יבוא מנהיגי הרצח מתוניס ועל משלוחי האמל"ח ממצרים, ואולי עדיף היה להמשיך ביחסי השכנות עם המוסטאוו'טאנאת (המתנחלים), גם אם זה אומר שג'יפ צה"לי מנומנם עובר פעמיים ביום בשכונה שלכם ואוסר עליכם להניף דגל אש"ף וגם אם זה אומר שתוותרו על החלום להקים כאן מדינה שמעולם לא הייתה כאן על חורבותינו. אם יום אחד תחשבו מחשבות שכאלה, אני רק מבקש להזכיר לכם שאנחנו לא היינו בעסק.

אנחנו דווקא לא היינו אלה שהובילו אתכם למציאות העגומה שלכם היום.


איך מהשלום שלהם הם דרדרו אתכם למצב שבו אתם רוצחים אחד את השני כל יום, ומפרים הסכמי הפסקת אש כל חצי יום. אין לי מושג
באופן הזוי לחלוטין, היו אלה דווקא אנשים שמגדירים את עצמם אצלנו "אנשי שלום". הם שגרמו לכל הבלאגן הזה. איך מהשלום שלהם הם דרדרו אתכם למצב שבו אתם רוצחים אחד את השני כל יום, ומפרים הסכמי הפסקת אש כל חצי יום. אין לי מושג. תצטרכו לשאול אותם. קצת מוזר לחשוב על זה, אבל אלה שמגדירים את עצמם ארגוני זכויות אדם ואחווה ושלום ורעות, דווקא הם אלה שדחפו לכם בכוח נשק ליד, המליכו עבורכם רוצחים וכמעט בכוח גררו אתכם לרחובות האימה שיש לכם כיום בעזה. אגב, הם עדיין משוכנעים שהם הועילו לעולם בפעילויות שלהם והם נושאי בשורת העתיד הנפלא שמאחורי הפינה.

בכל אופן, רציתי רק להזכיר ולהזהיר: להזכיר שאנחנו, מה שמוגדר "ימין ישראלי", דווקא התנגדנו לזה. ולהזהיר שאם בפעם הבאה תשמעו עוד רעיונות נפלאים מביילין, פרס, שריד ושאר החבורה, הישמרו לכם והימלטו על נפשותיכם.

ראו הוזהרתם.