בימים רוויי סימני שאלה אלו, קשה שלא להרהר בדבר התכונות הנדרשות ממנהיגות של עם. מי ומי הם, שראויים להיכלל בשורת המנהיגים של אומה. מי הם שיכולים להחליט בעבור המון האזרחים. הקושי גובר כשוועדה ציבורית קובעת שהמנהיגות הלאומית כשלה בניהול מלחמה, כשמבקר המדינה מוציא לאור סדרת כשלים, אי סדרים ופגיעה גורפת בטוהר המידות של המנהיגות הבכירה. אך כשחדשות לבקרים, אנו נחשפים ליוזמות מדיניות של אותה המנהיגות, סימני השאלה, כבר הופכים לתמרורי אזהרה.
טרם הספקנו לשכוח את הופעתה המגומגמת והמהססת במסיבת העיתונאים שהיא בעצמה כינסה, וכבר אנו עדים להצהרות נחרצות ומרחיקות לכת מפיה
פחות משבועיים עברו מאז נחשפה שרת החוץ, ציפי לבני, במלוא נמיכות קומתה, חוסר נחישותה וחוסר המנהיגות שלה. טרם הספקנו לשכוח את הופעתה המגומגמת והמהססת במסיבת העיתונאים שהיא בעצמה כינסה, וכבר אנו עדים להצהרות נחרצות ומרחיקות לכת מפיה. ולא, אין מדובר בהצהרות מתבקשות כהתפטרותה מן הממשלה, לאחר שתבעה זאת מן העומד בראשה. בתחום הזה, היא נחרצת פחות. עניינים בעלי השלכות פוליטיות אישיות הם כבדי משקל מבחינתה. בעניינים אלו היא מעדיפה לשמור על ערפול כוונות ואינה נוקטת עמדה נחרצת.
אך בכל הנוגע ליוזמות מדיניות, היא ממהרת לשחרר הצהרות ולהתחייב בשם אזרחי ישראל, שלטענתה, היא מייצגת את מרביתם. אמנם נכון, לבני מונתה לשרת החוץ, לאחר שמפלגתה, זכתה בבחירות האחרונות. אך איש מלבד אולמרט, לא בחר בה בתור מס' 2 ובתור שרת החוץ. יתר על-כן, לנוכח התגברות הקולות המערערים על זכותה של הממשלה הנוכחית להמשיך לכהן, קביעתה זו היא חסרת שחר, מנותקת מהמציאות ונגועה במידה רבה של עזות מצח. במצב הדברים הנוכחי, אין לממשלה זכות מוסרית לקדם וויתורים מדיניים. ממשלת אולמרט, על שרת החוץ שלה, איננה לגיטימית עוד. עליה לתפקד כממשלה זמנית בלבד עד שיתקיימו בחירות חדשות, שבהן ייקבע מי באמת מייצג את אזרחי ישראל.
עוד זועק חוסר האחריות של כבוד השרה לשמים, על-כך ששבועיים ימים בלבד עברו מאז קבעה ועדת וינוגרד, כי ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה, נתקבלה באופן נמהר וללא שיקול דעת מספיק על-ידי ראש הממשלה וממשלתו. עתה, אצה לה ממלאת מקומו קדימה עם תכניות מדיניות, בלי שום היסוס. כאילו הוויתור על רצועת עזה לא הוביל לירי מאסיבי של רקטות קסאם על שדרות ודרום הארץ, כאילו הנסיגה לא הביאה להסלמת הטרור הפלשתיני. כאילו מדינת ישראל תחת הנהגת הממשלה בה היא חברה, איננה חסרת אונים נוכח הסלמה זו. כל עוד הדבר נתון בידיה, שולפת לה שרת החוץ, תכניות מדיניות השכם וערב, מבלי לתת את הדעת, האם כך ראוי להיעשות, והאם היא זו שראויה להוביל בעת הזו.
התנהלותה הבלתי אחראית של ציפי לבני כשרת חוץ, יותר משהיא מעידה על לבני עצמה, היא מהווה סימפטום לכשל המנהיגותי של ממשלת ישראל
התנהלותה הבלתי אחראית של ציפי לבני כשרת חוץ, יותר משהיא מעידה על לבני עצמה, היא מהווה סימפטום לכשל המנהיגותי של ממשלת ישראל. המדובר הוא בכשל שהממשלה הנוכחית אמנם הביאה לשיאו, אך מהווה המשך ישיר לנורמות ההנהגה בשנים האחרונות. פעם אחר פעם, אנו עדים להתנהלותן החפוזה והבלתי אחראית של הממשלות. כך היה כשברק ביצע את הנסיגה מלבנון בשנת 2000, כך היה כראש הממשלה שרון ביצע את הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005. בשני המקרים מדובר היה בהחלטות אישיות, ללא התייעצויות מקדימות וללא תהליך ארוך של בחינת ההשלכות לביטחון המדינה ואזרחיה. בשני המקרים, גברו השיקולים האישיים והלא ענייניים של ראשי הממשלה על השיקולים הלאומיים. בימים אלו, כשהאמת לגבי חוסר מנהיגותה וחוסר התאמתה לתפקידי הנהגה, יצאה לאור, עושה לבני כל שביכולתה על-מנת להיראות כמי שיוזמת ומקדמת תהליכים מדיניים. אין היא מחדשת בכך מאומה. להיפך, היא ממשיכה נאמנה של ברק ושרון. מה שנותר לה לעשות, זה רק להשתמש בסיסמת היותה ממשיכת דרכו של שרון, מתוך תקווה פתטית שהדבר יוביל אותה לשכת ראש הממשלה.
עתה, נותר רק לקוות, שאחרי המלחמה, וינוגרד והקסאמים, הסיסמה בליווי היוזמות המדיניות שלה, יהוו תמרורי אזהרה עבור אזרחי ישראל, כך שלא יאפשרו למנהיגות כושלת, להיבחר בשנית.