לעלות על נס את המאבק בכתום

דבר אחד אי אפשר לעשות והוא להמשיך בשגרת החיים.

מעיין ורטמן , ה' בסיון תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כל מי שניווט קצת בצבא יודע שכדי להגיע לנקודת הסיום, לא מספיק ללמוד את תוואי השביל בו צועדים. טעות אחת בפנייה וחוסר תשומת לב לגבעה בשל החושך או פשוט בגלל שהמפה נראתה אחרת עשויה להרוס את הניווט ולנתק את כל סיפור הדרך. מן ההכרח הוא ללמוד גם את תוואי השטח הכללי, את כיווני זרימת הנחלים, את נקודות הישוב וגם נקודות בולטות אחרות בשטח שיאפשרו
לפני קרוב לשנתיים, הציבור הכתום סטה מהשביל המתוכנן וכתוצאה מכך הוא מתקשה עד היום ליישם את סיפור הדרך ולהמשיך לצעוד
הזדהות. כך, לא משנה כמה תסטה מהדרך, כי תמיד תוכל למצוא את דרכך חזרה לנתיב ואיתו תגיע בסוף ליעד.

לפני קרוב לשנתיים, הציבור הכתום סטה מהשביל המתוכנן וכתוצאה מכך הוא מתקשה עד היום ליישם את סיפור הדרך ולהמשיך לצעוד. "ההתנתקות", תוואי שטח לא צפוי, צצה פתאום במסלול והחביאה את השביל בו תכננו לצעוד. בין אם תכננו להתנחל בלבבות או שהעדפנו דווקא את הגבעות, אירוע כמו "ההתנתקות" לא תכננו לפגוש. גם אל מול האומץ והאמונה המופלאים של תושבי גוש קטיף ואפילו לאור התחלות של צעידה בשבילים חדשים אותם לא הכרנו קודם, אי אפשר להשוות את תחושת ההתמצאות בשטח ואת נחישות הצעידה של היום לאלה שאפיינו אותנו רק שנתיים אחורה.

ואולי, דווקא המתרחש בשדרות היום ובאשקלון מחר הוא הזדמנות, נוראה וגם מופלאה, לאתר שוב את השביל וליישם שוב את סיפור הדרך. אולי, הגיע הזמן ליישם בהיקף רחב יותר ובמהלך חכם ומתואם מאבקים שניהלנו כבר בעבר, אך לבד. בשעה ששדרות מופקרת ל"חפצים מעופפים" מכל הבא לידי המחבלים, בימים בהם חוזרים בדרום על המשגים שנעשו בצפון בדייקנות מעוררת הערכה אולי הגיעה השעה לחזור לאותו מאבק בדיוק, כמעט בנקודה בה נפסק. דרך אגב, יש לתת אחת ולתמיד תשובה למלמול הקנטרני שבא מבפנים ומבחוץ וטוען שנאבקנו על טובת המגזר.

אולי הגיע הזמן להרים שוב את נס המאבק הכתום ולצעוד אחריו אל שדרות. הגיע הרגע לתת גיבוי ציבורי נרחב למי שמרצונם או בעל כורחם לוחמים היום את אותה מלחמה שלחמנו רק לפני שנתיים-שלוש. אין התחברות גדולה מזו לא לארץ ולא לעם, ואת מסר הערבות והאחדות היהודית בעוצמה כזו לא נעביר גם בפגישות פנים אל פנים. אין זקיפות קומה גדולה מזו, אפילו לא עלייה לחומש, עם כל העוצמה וההדר שבה. במאבק הנוכחי יכולים מצדדי ההתחברות לעמוד כתף אל כתף עם מצדדי זקיפות הקומה והנחישות, כי המאבק על שדרות הוא שניהם.


ואולי, דווקא המתרחש בשדרות היום ובאשקלון מחר הוא הזדמנות, נוראה וגם מופלאה, לאתר שוב את השביל וליישם שוב את סיפור הדרך
ערבות הדדית אמיתית, מסירות ואמונה הם דברים כל כך אמיתיים ויפים שחשוב לוודא שכך גם יתפסו. אין שום סיבה לנהל מאבק מתלהם שירחיק מאיתנו אנשים. אנו נאבקים על האמת ולא על היופי, אך חשוב להשקיע מאמץ בכך שהאמת תיראה ולא רק תיעשה. כשהקיבוצניק מכיסופים, אותו אחד שתמך ב"התנתקות" יצטרך להחליט אם להצטרף לכתומים האלה או לשבת ולשתוק, כדאי שיראה במאבק משהו שמאפשר לו לחבור.

דבר אחד אי אפשר לעשות והוא להמשיך בשגרת החיים. אי אפשר להימנע מנוכחות במרכזי הערים שתשדר שותפות ותמיכה בתושבי שדרות. אי אפשר לא להפנות זרקורים אל מקבלי ההחלטות. אי אפשר לא לגבות את היהודים הפשוטים שנושאים כעת את המאבק על גבם. אולי אחרים יכולים, אך לא אנחנו שהיינו בצד השני של האלם והאדישות לפני שנתיים.

כיצד נדע מה צריך לעשות? פשוט מאוד: ניזכר בכפר מיימון, בשרשרת האנושית ובכל העצות הטובות שלנו לכולם בחודש אב תשס"ה.

ערב שבת אחת, בצפת. שאל האר"י הקדוש את תלמידיו אם הם מסכימים לעלות עימו מיד לירושלים ולהביא את הגאולה. חלק מהם ענו כי יבואו אך קודם הם יוועצו בנשותיהם, ואז ההזדמנות הוחמצה. השגרה החזקה והכובלת לא רוצה שנעצור את החיים ובטח שלא עבור מאבק נוסף בממסד שאת עוצמתו הפיזית כבר פגשנו.

לא לנו כבשונו של עולם, אך מותר להרהר שמא הקסאמים עפים בדיוק בשביל זה. בשביל שנרים שוב את הנס ושלא ניתן להמשיך כך את שיגרת החיים.