זה הקיץ השלישי ברציפות בו עם ישראל חווה עזיבה של אזרחים ישראלים מביתם בעל כורחם.



הכל התחיל בחורף 1991 (תשנ"א) כאשר מטר הטילים ארוכי הטווח נחתו מצד צפון מזרח על ערי ישראל במשך יותר מחודש ימים

הכל התחיל בחורף 1991 (תשנ"א) כאשר מטר הטילים ארוכי הטווח נחתו מצד צפון מזרח על ערי ישראל במשך יותר מחודש ימים.  במקביל החלה גם בריחה של אזרחים מערי המרכז מאימת הטילים, אז עדיין היה מי שהעיז (צ'יץ) לקרוא למנוע את הנטישה ודרש להפסיק את "הבושה". ראש הממשלה דאז יצחק שמיר החליט שלא להגיב על פעולות המלחמתיות של סדאם חוסיין מתוך הנחה שהאמריקאים יטפלו בין כך ובין כך בעיראקים. הוא לא לקח בחשבון את  המסקנה של האויב: "נמצאה הדרך לפגוע בבטן הרכה של מדינת ישראל - טילים בעורף הישראלי". התוצאה הייתה שמדינת ישראל נכנסה למגננה וחוסר-אונים פסיכולוגי. כבר אז למדנו ושננו: "איפוק הוא כוח" .

הפלשתינים מיהרו להפנים את לקחי המלחמה ההיא והכינו עצמם כראוי. כמעט עשר שנים מאוחר יותר החלו ליפול בדרום על יישובי גוש קטיף מטחי טילי הקאסם. הצבא הסביר שאין הוא מסוגל לעצור את הירי. תושבי גוש קטיף לא העלו על דעתם לזוז ממקומם, ולו לזמן קצר. הם הבינו שכושר העמידה שלהם הוא התשובה הניצחת לטילי הקאסמים הערבים. טענת המתנחלים שהם משמשים כקו הגנה אחרון של שדרות וישובי עוטף עזה, התקבל בזלזול בקרב התקשורת השמאל הישראלי, ולעיתים גם אצל חלק מתושבי עוטף עזה.

קיץ תשס"ה, תושבי גוש קטיף גורשו מביתם על ידי צבא ההגנה לישראל ובפקודת ממשלת ישראל. הפלשתינים ראו בכך הצלחה לתוכניתם הצבאית האומרת ירי טילים, גם בעלי כושר היזק נמוך, יצליח להכניע את האויב הציוני. לטענתם, האויב אינו מסוגל לעמוד בלחץ זמן ממושך. התוצאה המתבקשת התגלתה כמעט מיד לאחר הגירוש: קאסמים על שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה.



לא נותר אלא לחזור ולזכור את עמידת הגבורה של תושבי הגוש שלא העלו בדעתם בשום מצב לעזוב את הבית (יש לשער גם לא למלונות של גאידמק), ועד רגע הגירוש הם היו בחזקת "מאמין וזורע"

קיץ תשס"ו, התוכנית הערבית לחיסול מדינת ישראל מתרחבת. ירי טילים קצרי טווח שבוצע ללא הפסקה במשך יותר מחודש על צפון. המדינה גרמה ליותר ממיליון ישראלים לנטוש את בתיהם ולנוע דרומה. הממשלה באיחור של 15 שנה ניסתה לתת תשובה, אבל היא הייתה מהוססת וניכרו בה סימני ניוון, חוסר עשייה ואי - יצירתיות . התיאוריה השלטת הייתה שבעידן המודרני כיבוש שטח, סופו שמביא כישלון במערכה.   

קיץ תשס"ז, הפלשתינים ממשיכים בגלוי בתוכנית "השלבים". קודם הם גירשו את צה"ל מעזה בעזרת הקאסמים, ועכשיו הם יגרשו באותה הדרך את תושבי שדרות ועוטף עזה מביתם. השיטה היא פשוטה: טפטוף ללא הפסקה של טילי קאסם על ישובים אזרחיים הומה נשים וילדים. בינתיים, השיטה מצליחה. התקשורת הישראלית פועלת על פי התחזיות של החאמס והפת"ח, ומעודדת את הממשלה לפנות את תושבי שדרות. קולות חלושים הנשמעים נגד מהלך זה מושתקים בברוטאליות על ידי התקשורת.

במידה שצה"ל וממשלת ישראל לא ייצאו מהתיאוריות השגויות שאומצו במהלך כמעט שני עשורים, הטוענות שאיפוק הוא כוח ואין מקום לכבוש שטח ולהחזיקו, אנו נמצא את עצמנו חס וחלילה בפני מראות של אזרחים ישראלים העוזבים ערים נוספות בדרום הארץ מפחד טילי הקאסמים הפרימטיבים.

לא נותר אלא לחזור ולזכור את עמידת הגבורה של תושבי הגוש שלא העלו בדעתם בשום מצב לעזוב את הבית (יש לשער גם לא למלונות של גאידמק), ועד רגע הגירוש הם היו בחזקת "מאמין וזורע".