זהירות, התפתות כתומה

יש איזה רגש נחיתות איום וחוסר ביטחון באמת שלנו.

עזריאל שפנגנטל , כ"ט בסיון תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אנו מתקרבים לציון שנתיים מאז המאורעות הקשים שעברנו וחווינו בגירוש הנורא מחבל קטיף וצפון השומרון.

ראוי להתייחד כדי לזכור את מה שקרה, להתחבר, להתגעגע ובעיקר להעמיד את המציאות העכשווית הנצרכת לתיקון כדי לשאוף. אצלנו ביהדות לא מתאבלים סתם, אין לנו שום עניין במזוכיסטיות. אנו נזכרים ברעות שפקדו אותנו כדי ללמוד מהעבר ועל מנת לתקן בעתיד. אנו נזכרים כדי ללמוד לקחים, לא ליפול באותם שגיאות ולנסות לבנות ולהיבנות מתוך הריסות ומשברי האתמול והשלשום.


אצלנו ביהדות לא מתאבלים סתם, אין לנו שום עניין במזוכיסטיות. אנו נזכרים ברעות שפקדו אותנו כדי ללמוד מהעבר ועל מנת לתקן בעתיד
יוצא לי מדי פעם לקרוא בעלון המופץ מאת מועצת יש"ע. ישנם שם כמה מדורים. אחד מהם, כמעט בקביעות, הוא מדור ה"ההתפכחות הכתומה". כשאני רואה את הדברים המצוטטים שם, אני מתמלא בתסכול ומידה מסוימת של כעס. הפינה הזו פשוט קובעת לי במאת האחוזים את אשר עוד היה איכשהו מקום להסתפק בו: לא למדנו כלום ולא הפקנו שום לקחים מהעבר. אנו בוכים על מה שקרה וקורה לנו, וממשיכים לנפנף באותה שיטה קלוקלת ובאותה אג'נדה שעבר עליה הקלח.

אחד הדברים שהכשילו את המאבק בגוש קטיף, כידוע היום לכולם, זו הבעיה שלציבור הדתי לאומי קשה לעשות את ההבחנה בין אהבת העם לבין העימות הנצרך לפעמים (חירף אהבתנו ולא פחות בגללה) כדי להתנגד כשהוא מתעקש לבחור בשטויות ואף יותר גרוע מזה.

דיברנו הרבה לפני שנתיים. ציפינו שהעם יהיה חכם, שיבין ושיזכור מה קרה ממהלכים כאלה בעבר. הפצנו סרטים מרגשים, פליירים עם התרעות חמורות, שלטי חוצות עם כל מיני מסרים וכלום לא הועיל. ניסינו להסביר בעדינות "פנים מול פנים" בשעה שהבניין עלה בלהבות, עשינו הפגנות מתואמות עם כוחות הצבא והביטחון, דיברנו יפה, שרנו ואפילו הצהרנו בגלוי שאנו לא נכריח את העם לפעול נגד רצונו. התנגדנו לחסום כבישים, פקפקנו בסירוב פקודה המוני ולא גיבינו (בלשון המעטה) את אלה שהביעו וניסו לכפות את שינוי המציאות למען טובת העם.

היינו "אימא טובה" שידעה את הצפוי לקרות, אבל היא לא רוצה להכריח את ילדיה נגד רצונם. ובסוף התברר קבל עם ועדה ש"את אשר יגורתי בא לי" ובלי שום הנחות.

יש איזה רגש נחיתות איום, איזה חוסר ביטחון באמת שלנו המהול כביכול בהשקפת חיים שאנו לא יכולים לכפות את דעתנו על אחרים. לא משנה שמזה בסוף יפגעו וימותו אנשים. כביכול אנו אומרים לעם: אם אתם באמת רוצים ליפול, בקשה. אנו לא נתנגד לכם. מי אנו שנקבע לכם את סדר היום? מי אנו שנשנה בכוח (ובכל הכוח) את תוכניות המוקש שאתם טומנים מתחת לכפות רגלינו?

אנו צריכים תמיד משהו מבחוץ שיאשר את האמת שלנו כדי שנעיז לומר אותה. תמיד אנו נראים כאותו כלב ההולך לפני בעליו ובשעה של פנייה הוא מסתכל לאחוריו כדי לראות אם משהו נמצא. אנו אפילו לפעמים צורכים את אותה תרבות, מתנהגים ומתבטאים באופן דומה העיקר שיתנו לנו צ'פכה ויגידו לנו: "אתם דתיים טובים". אני לא רוצה לתת פה דוגמאות ולפרט שמות של כל מיני אישים שנרדפו על ידי המערכת על מנת להציגם בפומבי כל אימת שהיה אפשר. אלה היוו ראייה לצדקת הדרך, לזה שאנו באמת שווים. אפילו הריצה אחר כל הפגנה לרדיו לשמוע כמה אמרו בחדשות זו חלק מהמנטאליות הזו שהכל אנו עושים בשביל להצדיק את עצמנו ואת דרכנו.

וכעת אני חוזר לעניין שבו פתחתי:

ע
רגע, ואם היה עכשיו שקט ביטחוני ואף אחד לא היה מודה ברשעת הגירוש ולא היינו יכולים לפתוח פינת "התפתחות כתומה" אז מה? אז לא היינו צודקים?
לון שמחפש כל פעם איזו דמות של שמאלן כזה או אחר שלצערנו נטמטם ליבו בכל מיני הבלים של השקפה פוסט מודרנית (שעיקרם שיא של אי אמון בצדקת דרכנו של חוסר לגיטימציה לקיומנו ומעשינו), מוכיח שהוא צריך את זה. שהוא מוחא כף לפי הקצב שהם מכתיבים. שאם לאיזה רגע יש לו איזו התנוצצות של חרטה, אז אנחנו נושמים לרווחה, כי הנה אפילו הוא אומר שאנו צודקים.

מי בכלל צריך את כל זה?

מה, זה לא ברור שעוד יומיים הוא יכול להתחרט שוב (כמו שעכשיו הוא יתחרט)? שמה שהוא אומר היום, מחר הוא יכול להגיד בדיוק ההיפך? שהשורשים של בן - אדם כזה הם כערער בערבה שכל רוח שמנשבת אז הוא נעקר ממקומו?

רגע, ואם היה עכשיו שקט ביטחוני ואף אחד לא היה מודה ברשעת הגירוש ולא היינו יכולים לפתוח פינת "התפתחות כתומה" אז מה? אז לא היינו צודקים? הכל מסתובב רק סביב האינטרס של ה'קישקע' של האנשים הללו?

למה אנו ממשיכים לרדוף אחוזי שיגעון אחרי האנשים האלה? למה כתב בעיתון "מעריב" מדבר אלינו לפעמים יותר מהרבנים שלנו?

וגרוע מזה, עד כדי כך נאחז השיגעון הזה במוחנו שלפעמים אנחנו אפילו לא שמים מהם הדברים שמצוטטים. לא פעם אחת אני קורא שם על אנשים שמצהירים בגלוי שהיו צריכים לעשות את ה"התנתקות" באופן יותר מוצלח ובדרכים אחרות. תגידו לי, זו התפכחות? מה קורה לנו, לאיזה שפל הגענו?

כנראה שקשה לנו להבין שמחילוניות ומערכים המבוססים רק על אינטרסים עכשוויים הריקים מכל תוכן ושורש לא יצמח כלום. הציונות החילונית מוכיחה את זה מידי יום ביומו: איך שבשביל מקלט לאומי בלבד אי אפשר להצדיק מדינת יהודים אמיתית, אבל אנו מתעקשים להמשיך לאחוז בקנה הרצוץ.

כן, אני יודע שעכשיו יגידו לי במקהלה את כל הסיסמאות הנושנות של אחדות העם, אהבת העם וכדו'. אז, אם כן אנא קראו את המאמר שוב מתחילתו, חישבו פעמיים והגידו לי אם זה באמת קשור לעניין או שזו פסיחה על שתי סעיפים בעיטופים יפים.

אהבה אמיתית נובעת משכל ישר ולא מרגש כוזב.


אז אם כבר התפכחות כתומה. אנא מכם, מחקו כמה שיותר מהר מדורים כאלה ואחרים מעלוני פרשת השבוע, ובעיקר ממדורי השכל וההשקפה שלנו
אני לא אומר שלא צריך לנסות לשכנע ולקרב את העם, אך השאלה מאיפה אנו מתחילים? האם אנו מנסים לקרב ולשכנע בזה שאנו מתקרבים אליהם וצורכים את דעותיהם או שלהיפך אנו מסבירים את השקפתנו הברורה הנובעת, אך ורק מערכים מוחלטים של תורה ומצוות, אמונה וביטחון באלוקי ישראל.

הרי רק אז אנו באמת נוכל לשכנע, כי קודם כל נכיר ונפנים בעצמנו את האמת הגדולה הזו שלצערנו חסרה הרבה בקרב מחננו, וגם מפני שאז נקרין בעוז ובתעצומות את האמת שלנו. רק כך תוכל לחדור ללבבות האטומים בשכבות אין סופיות של ארס, ריקבון ושנאה עצמית. אומנם זו דרך שנראית יותר ארוכה ויותר קשה, אך זו הדרך היחידה והבטוחה למצוא משכן אמיתי בלבבות, ולא רק העלאת סברות וטיעונים זמניים שיכולים לחלוף בלחיצת כפתור אחת של מהדורת חדשות בטלוויזיה או ברדיו.  

אז אם כבר התפכחות כתומה. אנא מכם, מחקו כמה שיותר מהר מדורים כאלה ואחרים מעלוני פרשת השבוע, ובעיקר ממדורי השכל וההשקפה שלנו.