אדולף ומרואן

שלום לא עושים עם אלה שכבר נשפטו והורשעו ברצח.

אורי אליצור , ח' בתמוז תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

אין לנו ברירה אלא לשחרר את ברגותי, כי את אייכמן תלינו. כמה חבל. בעת הזאת אדולף היה יכול להיות פרטנר מעולה, אדם משכיל ושקול, חילוני, פרגמאטי ויעיל מאוד. נכון, הוא עסק בטרור תקופה מסוימת, אבל זו היתה תוצאה של הייאוש שאליו נקלעה האוכלוסייה הגרמנית לנוכח המבוי הסתום בתהליך השלום וחוסר כל אופק מדיני. והרי אנחנו יודעים שהטרור הגרמני שהופנה נגדנו היה במידה מסוימת יציר כפינו. גם אנחנו עשינו לא מעט טעויות: השתלטנו על כל מערכת הבנקאות בגרמניה, כבשנו שליש מן המשרות האקדמיות הבכירות, דחפנו את האף המעוקל שלנו ליותר מדי מקומות, ואנשים רציניים מאוד טוענים שגם הלווינו בריבית והרעלנו בארות. צריך להתחיל להקשיב גם לקולות האלה.


אני לא מאמין לכם. שום שיקול פרגמאטי לא היה מביא אתכם לשחרר את יגאל עמיר, גם אם נשיא איראן היה מבטיח בתמורה לגנוז את תוכנית הגרעין שלו
טוב, אל תגידו לי שזה לא מצחיק כי לא התכוונתי להצחיק, ואל תגידו שאי אפשר להשוות, כי די. הגיע הזמן להתחיל להשוות בין הדומים: בתי המשפט ובתי הכלא של המדינה, ואפילו חבל התלייה, לא קיבלו מינוי משמיים להיות שליחי האלוקים ולהעניש את החוטאים בשמו. הם נועדו רק להבהיר שכאן על הארץ בין בני האדם לבין עצמם, יש דין ויש דיין ויש חוק. הם נועדו להרתיע רוצחים מלרצוח. אפשר להשתגע כשדווקא אנשים שכל ימות השנה לא מפסיקים לטרטר לנו על שלטון החוק, פתאום ממליצים לשחרר "מטעמים פרגמאטיים" אדם שנדון לחמישה מאסרי עולם ועוד ארבעים שנות מאסר.
 
אני לא מאמין לכם. שום שיקול פרגמאטי לא היה מביא אתכם לשחרר את יגאל עמיר, גם אם נשיא איראן היה מבטיח בתמורה לגנוז את תוכנית הגרעין שלו. ויגאל עמיר נדון רק למאסר עולם אחד. זה לא שיקול פרגמאטי, אלא אמירה מוסרית. אתם יודעים היטב שהמסר הוא לגיטימציה לטרור, ואתם הולכים על זה בכל זאת כי בסתר ליבכם אתם רואים בטרור הפלשתיני חטא נסלח, מין עבירה לגיטימית. כי בעצם, אתם אומרים לעצמכם, בסופו של דבר הרי אנחנו אשמים בזה שהם מפוצצים את האוטובוסים שלנו.
 
הנאורות העיוורת

לכן, הגיע הזמן להשוות. כן, גם עם אייכמן. לא רק כדי להניח את הרוצחים הפלשתינים במשבצת שלהם עם כל האנטישמים של כל הדורות, אלא גם כדי לדבר על הצד היהודי הנרצח. מזה כמאתיים שנה, שהם כבר שבעה שמונה דורות, היהודים נורא רוצים להאמין שהעולם הוא מקום הגון והגיוני, והאנטישמים של הדור שלהם הם לא הדבר המוכר מאז ומקדם, אלא משהו אחר לגמרי. משהו חדש, הגיוני, שייך לעידן המודרני, תוצאה של איזה קונפליקט רציונאלי ששני הצדדים אשמים בו, ואם רק נבין אותו היטב ונודה בחלק שלנו באשמה, הוא ייפתר.

גם בשנות השלושים בגרמניה של היטלר היו יהודים רבים מאוד שהאמינו בזה. הם היו נאורים כמובן. חלק מהם החזיקו באמונתם עד הרגע האחרון, וצעדו עירומים אל המשרפות מתוך תחושה עמוקה של זעם על יהודים אחרים שבגללם כל זה קורה. הסבא של אברום בורג לא היה ביניהם. הוא הבין ונמלט משם בעוד מועד, אבל אברום בחר להחליף סבא ולהיות הנכד שלהם, של היהודים ההולכים למות בידי פראי אדם מתועבים, ואומרים: אבל אשמים אנחנו. זו לא הדוגמא היחידה לתופעת הנאורות העיוורת. בנאורות בכלל יש המון טשטוש והכחשה והדחקה וטיפשות, אבל העניין הזה של הכחשת האנטישמיות הוא אחת הפינות הכי חשוכות של הנאורות. הכחשת השואה גרה לא רחוק משם.


זה לא בגלל הכיבוש ולא בגלל הטעויות שלנו וגם לא בגלל הסבל הפלשתיני, אלא זה התחיל הרבה לפני הכיבוש והרבה לפני הנכבה, ולפני שהייתה פה מדינה יהודית
מכאן בא הצורך הנואש של הנאורות הישראלית לבדל בין הפתח' והחמאס, ולמצוא את המושיע שימתח למעננו  בתוך האויב הפלשתיני איזה קו ברור בין אור וחושך, כי אי אפשר להכחיש שהחמאס הוא חושך. וגם לא צריך כי החמאס מגיח אלינו מהעולם הישן, הפרימיטיבי, החשוך. אנחנו צריכים את ברגותי כדי שיקיים את ההבטחה שהבטיחו לנו בילדותנו שהעולם שלנו המודרני הוא מואר, מובן ומאוזן ואין בו שדים ורוחות, ושום אריה לא מסתתר מתחת למיטה שלנו.


הרוב הפראי

אבל ברגותי הוא רוצח נתעב, אנטישמי, שותף לתנועה העושה שימוש יומיומי ביצרים אנטישמיים ובחומר אנטישמי. הוא שלח צעירים מסוממי שנאה להתפוצץ ברחובות שלנו מתוך אמונה מתועבת, בלתי נסלחת, שלרסק אימהות ותינוקות יהודיים לאלפי חתיכות בשר זה מעשה חיובי שאמור לגרום לו אושר. זה לא בגלל הכיבוש ולא בגלל הטעויות שלנו וגם לא בגלל הסבל הפלשתיני, אלא זה התחיל הרבה לפני הכיבוש והרבה לפני הנכבה, ולפני שהייתה פה מדינה יהודית. הקסאמים שבכותרות קרויים על שם עז א דין אל קסאם, האיש שעשה את מעשי ברגותי בשנות העשרים והשלושים, ומנהיגיו הסתובבו בברלין להתחבק עם היטלר, לסייע לו ולקבל ממנו הבטחה ברורה שהוא לא הולך לדלג בטעות על היהודים שבארץ ישראל.

במזרח התיכון חיים שישה מיליון יהודים מוקפים בשלוש מאות מיליון ערבים. אנחנו מיעוט קטן, נרדף ועני מאוד. האדמה שתחת רגליו של יהודי אחד בממוצע קטנה פי שמונה או עשרה מהאדמה שתחת רגליו של ערבי אחד בממוצע. אנחנו לא רוב, לא כובשים, לא חזקים, ולא אשמים בפראות החייתית של הרוב הערבי המופנית נגדנו כבר מאה שנה. שלום עושים עם אויבים? אולי. לא עם אלה שכבר נשפטו והורשעו ברצח.