נתנו לו לדמם עד מוות

המדיניות של הערבים היא החזרת גוויות.

אלון מזרחי , י"ב בתמוז תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מדינת ישראל איננה מדינה של שיח פוליטי פתוח, הדבר הזה ברור לכל מי שדעותיו ימינה מעדאללה. המפתיע הוא לא כפיית מרכיבי השיח השמאלני-קליני על הזירה הציבורית הישראלית כולה, אלא הקלות שבה הדבר הזה נעשה, באלגנטיות וכלאחר יד. מסתבר שדרושים לא יותר מחמישים איש כדי להכתיב סדר יום תקשורתי בישראל, ואפילו המספר הזה מוגזם: מספר העורכים הראשיים ומגישי תוכניות האקטואליה, ובכלל, מובילי הקו הפוליטי השמאלני קיצוני כנראה נמוך בהרבה מחמישים.


צבא הצללים הזה, הממלכתי בעיני עצמו, מכתיב לא רק על מה נדבר אלא גם איך נדבר על זה. למשל אנחנו לא רק נדבר על אבו מאזן, אנחנו נדבר עליו כעל פרטנר לשלום ועל הצורך לחזק אותו כהכרח קיומי
צבא הצללים הזה, הממלכתי בעיני עצמו, מכתיב לא רק על מה נדבר אלא גם איך נדבר על זה. למשל אנחנו לא רק נדבר על אבו מאזן, אנחנו נדבר עליו כעל פרטנר לשלום ועל הצורך לחזק אותו כהכרח קיומי.

זו בדיה, מיותר לציין. אבו מאזן, מלבד היותו קריקטורה של ראיס, לא ראוי ליותר מאיזכור חולף בהוויה היהודית ישראלית: הוא איננו חשוב יותר מיישוב הספר, מציאת מקורות אנרגיה חליפיים, פיתוח כלכלי חוצה-שכבות של מדינת ישראל ותשתיותיה או העלאת יהודים רבים ככל האפשר. מדוע, אם כן, כל מהדורות החדשות כולן וכל העיתונים כולם מדברים באיש ובצרכיו? האם באמת דחוף כל כך להיפגש איתו, לחזק אותו ולהכיר בו? לא ולא. זהו סדר יום תבוסתני (בהשראת נביא לוזר), הסבור שהישרדותו של העם היהודי תלויה ביכולתו לרצות פריצים.

אנחנו לא מאמינים בזה. אנחנו מאמינים שקיומו של היהודי בידיו, כך טענה הציונות כשהייתה זרם לגיטימי. אנחנו, במו ידינו נפריח את השממה, נצמית את אויבינו ונשכון לבטח, מחרשה (או מחשב) ביד אחת וחרב ביד השנייה. חמישים האיש האלה מכזבים ביודעין בנוטעם את התקווה שיום אחד לא נצטרך להילחם. זהו שקר טראגי: לנצח נצטרך צבא, לנצח יסכנו צעירים את חייהם במדי צה"ל. אסור לחשוב אחרת: דלוזיות מעין אלה הביאו את האומללות של מלחמת אולמרט ושל הגירוש.

אך לא בפרבדה לתולדותיה ידובר כאן, אלא בדוגמא להשחתה מוסרית רלוונטית בכל רמ"ח עצמותיה השבויות. המסע התקשורתי הגלוי השלם עם עצמו לשחרורו בכל מחיר של גלעד שליט, מה מניע אותו?
המצדדים בשחרורו של גלעד שליט בתמורה לכל הרוצחים כולם, למחבלים עם דם על הידיים וכאלה שרק כמעט הצליחו, מה הם טוענים בעצם? הם יודעים ששחרור מחבלים לא מביא פיוס. הם יודעים שמחבלים ששוחררו בעבר חזרו לרצוח והדברים מתועדים. אבל השאלות האלה לא תופסות זמן תקשורת: השאלה היחידה שנשארה, אליבא דגופי התקשורת המרכזיים בישראל, היא "מי יכול להביט למשפחת שליט בעיניים ולומר שיש מחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם".

את השאלה הזאת צריך להפנות למשפחות של מאות הקורבנות של משוחררי העיסקות הקודמות.

אבל לא די בכך: אפילו נייחס לשמאל כוונות טהורות של דאגה למשפחת שליט (ולא פופוליזם אנטי יהודי וחמדן), ואפילו אם נייחס את נכונותם הלוהטת להסתכן ברציחות עתידיות של יהודים בניצוחם ובביצועם של המשוחררים העתידיים, יש שאלה אחת עקרונית לשאול אותם: איפה הייתם כשמדחת יוסוף גסס?

מדחת יוסוף, חלל צה"ל, דימם למוות במשך שעות ארוכות כשמצבו ידוע היטב לפיקוד הבכיר של צה"ל ולממשלה. שום פעולה ממשית לא נעשתה לחילוצו. מישהו מפקפק בזה שחייו של מדחת יוסוף הופקרו בגלל שלא רצו להסתכן בהרג פלסטינים? או חשבו שאולי מותו של מדחת לא יהווה חריגה ממיכסת ההרוגים ש"הכלה" מאפשרת? ראש המטה הכללי, החייל הראשון של העם היהודי באותה עת, שאול מופז, צפה בנעשה בחוסר מעש. שר הביטחון וראש הממשלה, אהוד ברק, הקשיב לדיווחים בלי שיניעוהו לשמץ פעולה. וכדי להוסיף חרפה על השפלה, הפעולה היחידה שנעשתה הייתה תחנונים לג'יבריל רג'וב שיסכים לפנות את החייל הגוסס באמבולנס פלסטיני. ג'יבריל רג'וב הסכים לעשות את זה, לא לפני שמדחת יוסוף גווע.


המדיניות של הערבים היא החזרת גוויות, אם בכלל. המדיניות של צמרת צה"ל באותו זמן הייתה לספר לנו ולמשפחתו של מדחת יוסוף שלא היה להם מושג מזה
המדיניות של הערבים היא החזרת גוויות, אם בכלל. המדיניות של צמרת צה"ל באותו זמן הייתה לספר לנו ולמשפחתו של מדחת יוסוף שלא היה להם מושג מזה. שהם באמת חשבו שמדחת ישרוד כמה שעות של דימום. שהפלסטינים, רוצחיו, יצילו אותו כמו את גופותיהם של חללי הלינץ' ברמאללה שספגו יום שלם השחתה והתעללות מידיהם הפרגמטיות של המתונים ברשות.

אף אחד בתקשורת, כל אותו יום, לא פצה פה ותבע פעולה. שום קמפיין לא נחנך. חיי ערבים היו על הכף. עכשיו, כשאלה חיים יהודיים שיילקחו כשיחזרו המחבלים עם חגורות הנפץ, הקסאמים, מכוניות התופת ומנהרות החבלה, השמאל מטיף לכל מחווה, לכל ויתור ולכל עיסקה.

את רציונאל התיעדוף השמאלני אני משאיר לקוראים. תחינה אחת, נואשת, אני אביע כאן: יותר מאשר לא לתת למחבלים רובים, יותר מאשר להילחם על החלטות ממשלה ואפילו יותר מלהילחם על כל שעל (קדוש) של אדמה, חובה עלינו, על המחנה הלאומי, להילחם כדי לסגור להם את המיקרופונים. לסלק אותם ממוקדי הכוח. לא בכח, אלא בכל אמצעי חוקי וכן בכל תעלול אפרפר. כן בנחישות, כן בהתמדה וכן בתחבולות כדי להוציא מהשמאל האובדני את העוקץ, להביא לידי ביטוי סדר יום של עוצמה יהודית, של ביטחון ושל אמונה כנה במטרות הציונות. יותר מכל מאבק אחר, פוליטי או משפטי, אם הימין לא יצליח לעקם את התקשורת בחזרה אל השפיות, הציונות. וזו לא פראזה אבודה. מדחת יוסוף ואלפי נרצחי הטרור הערבי הם עדיי.