קריאה ליצירה

עצם המנגינה יש בכוחה להותיר בנו רושם עמוק.

אלכסנדרה קופייב , כ' בתמוז תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ילד חובש כיפה חולף על פנינו ברחוב ומזמזם: "רוצה מצוות... רוצה לברך ביום מאה ברכות... את שהכל אשר יצר ומזונות...". לשמע הילדון ליבנו מתמלא גאווה. "אנחנו, הציבור הדתי לאומי". צצה מחשבה בראשנו, ומותירה אותנו מדושני עונג. "אנחנו, לא זולים כמוהם".


"שלושת השבועות" החלו השבוע, ועל פי ההלכה אין שומעים מוזיקה בשבועות אלו. תחושת אי-מנוחות קלה עלולה לתקוף את רובנו בימים אלו ממש
"שלושת השבועות" החלו השבוע, ועל פי ההלכה אין שומעים מוזיקה בשבועות אלו. תחושת אי-נוחות קלה עלולה לתקוף את רובנו בימים אלו ממש. אנו חושבים לעצמנו: אוקי, אני מוכן לברך לפני האוכל ואולי גם אפסיק ללכת לים מעורב ובכשרות אני מלך, אבל לא לשמוע מוזיקה? זה כבר מוגזם. ובאמת זה קשה, מעיק ומוזר, אך יש דבר נוסף בדחייה שלנו מהלכה זו. נראה כאילו פתאום ההלכה, החוקים, הדת, רבי יוסף קארו או כל דבר אחר מצידי שמייצג את החוק היהודי מתערב לנו בנקודה רגישה. כאילו החוק היהודי נכנס לאיזור שלא בדיוק שייך לו, והופך אותו לטאבו לשלושה שבועות שלמים.

פתאום זה כבר מוגזם. פתאום זה כבר פחות אפשרי ופתאום גם האדוקים ביותר ישמחו לתפוס איזה היתר, והעיקר לשמוע. דבר המעלה אוטומטית שאלה: מהי באמת המוזיקה? ולמה אנחנו כל כך כרוכים אחריה? דמיינו לעצמכם את התסריט הבא: יד מושטת לעבר מגירת המטבח, מוציאה סכין חדה ומרימה אותה אט - אט למעלה. סך הכל אירוע לא דרמטי במיוחד, קורה לכל מי שחותך לעצמו סלט מדי פעם. אך אם תוסיפו לסצנה מנגינה מתוחה, איימתנית משהו הפלא ופלא, קיבלתם קטע מסרט אימה, אחד כזה שיגרום לחלקנו שלא להיכנס למטבח בשבועות לאחר מכן. הסכין אותה סכין והיד אותה יד. בפעם הראשונה הקורבן, ככל הנראה, יהיה הקולורבי ואילו בפעם השנייה זה ברור לכולנו, הולך להיות רצח. כי מוזיקה, כך הבינו בהוליווד, כבר מזמן עובדת.

גם ללא מילים, עצם המנגינה יש בכוחה להותיר בנו רושם עמוק. כל כך עמוק שאנו לעיתים לא מבינים. לדוגמא, אדם מאמין נתקל יום אחד בדעות הטוענות שמוצאו האמיתי של האדם הוא מהקוף. האדם המאמין מושך בכתפיו וממשיך להאמין. שמיעת דעות שונות והפוכות לא באמת יכולה לערער את האדם, אך המנגינה לעומת זאת חמקנית, מחוכמת ויודעת לפרוט על נימי הנפש היותר פנימיים של האדם. היא אינה יכולה ואף אינה מעוניינת להשפיע על דעתו של האדם. היא אינה מעוניינת, כי היא כלל לא זקוקה לכך. היא עוקפת את המודע ומגיע ישר לתת-מודע, לרצון הפנימי של האדם. היא עוברת כל מחסום שהאדם יציב לה ומותירה אותו עצוב או שמח, תוקפני או רגוע בדקות מעטות בלבד.

מנגינה אף מסוגלת להרעיד את מיתרי הלב ולהקיץ את האדם משנתו הרוחנית. רבי ישראל הבעש"ט הקדוש מספר שבבית המקדש היו הלויים שרים ומנגנים על דוכנם, והמנגינה נגעה בלב השומעים עד שהיו נופלים עליהם הרהורי תשובה והיו מתחרטים על עבירותיהם.

וכמו שהיא נכנסת אל הלב המאזין, היא גם מגיעה מן הלב המנגן. "הניגון - קולמוס הלב" אומר רבי שניאור זלמן מלאדי. כל שיר, כל ניגון וכל יצירה מבטאת איזה נקודה מליבו של היוצר. ואף אפשר לומר אם כך שככל שליבו של האדם מלא בעומק, כישרון, רצון, שאיפות ורגשות, כך הוא יכתוב יותר, ינגן יותר, יצייר יותר וייצור יותר. וכלל שציבור הוא מלא יותר בעושר רוחני, כך הוא ייצור יותר. ככל שציבור מלא יותר באמונה, כך גם הוא יבטא אותה באומנות.
 

אנחנו מתעסקים במשחק מראות מוזר. כל דבר חילוני נמצא לו אלטרנטיבה, מקבילה דתית. כאילו הנגינה, האומנות, היצירה שייכים לאיזה תרבות זרה
האם זה כך? "רוצה מצוות" מתזמזם באזניי, וכל שחשה אני בעת שמיעת השיר הוא אכזבה. אכזבה מרה וצורמת מהציבור שלנו. אכזבה מרה וצורמת מעצמי. זו היצירה שלנו? זה ביטוי לאמונתנו? זה ביטוי לליבנו? בצלאל ושנקר כמעט וריקים מסטודנטים דתיים. מוזיאון ישראל כמעט וריק מיוצרים דתיים, אנו לומדים גיטרה ומדקלמים שירים שנכתבו בין שתיית בירה אחת לשנייה, בין שיטוט בין פאב לפאב. כולנו יודעים להדביק את המילים: "משיח משיח" לטרנאסים משונים או לצווח "היינו לומדים דף גמרא" במקום המתאים, אבל כמה מאיתנו כותבים שירים בעצמנו?

אנחנו מתעסקים במשחק מראות מוזר. כל דבר חילוני נמצא לו אלטרנטיבה, מקבילה דתית. כאילו הנגינה, האומנות, היצירה שייכים לאיזה תרבות זרה. כאילו שכחנו את מרים והתופים והמחולות, את דבורה הנביאה והשירה ואת דוד המלך והכינור שכל חייו שר לה'.

נדמה כי אכן יש התעוררות לנושא בשנים האחרונות,  אבל עדיין לא מספיק. עניים אנחנו ביצירה, וחסרים אומנים יראי שמיים שיעוררו את לב האומה. אחריות גדולה יש לכל בעל כשרון ואומנות, במיוחד לבעלי האמונה, אחריות הדורשת: אל תמעיט בערכך, פתח את כישרונותיך, שיר נגן וצייר את האמונה שבליבך, ולא רק לעצמך אלא גם לטובת אלו שסביבך.

וכמו שהיטיב לכתוב זאת הרב קוק בהקדמתו לפירושו על שיר השירים: "כל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד, יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו" (עולת ראיה, חלק ב', עמוד ג')

לאתר היצירה של ערוץ 7