"בין המיצרים"

ותמיד ישנם כאלה המעדיפים לשתוק ולא להתערב.

מרים בר , כ"ג בתמוז תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בכל שנה עת מתחילים לספור את "שלושת השבועות", שוב עולה זכרו של בר-קמצא. שוב מזכירים את פשעו של מי שמסר את היהודים למלך רומי. שוב מעלים את שמו כאיש שבגללו נחרבה ירושלים ונחרב בית המקדש. שוב אנו לומדים כמה צריך אהבת חינם, וכמה מסוכנת השנאה.
 
בר קמצא שהגיע בטעות לסעודה של שונאו מפני שחשב ששונאו מוחל ורוצה לפייסו, קיבל ובא, אך גורש משם בבושת - פנים.
 

בר קמצא היה מוכן לשלם הרבה כדי לא להתבזות בפני הקהל החשוב שהיה באותה סעודה, ובוודאי שהיו שם הרבה נשואי פנים, חשובי העיר ורבניה
בר קמצא היה מוכן לשלם הרבה כדי לא להתבזות בפני הקהל החשוב שהיה באותה סעודה, ובוודאי שהיו שם הרבה נשואי פנים, חשובי העיר ורבניה. אבל בעל הסעודה לא סלח, וגירשו משם בבושת - פנים ואחר-כך נענשו ישראל. אני תוהה, איך היו יכולים להמשיך במשתה הגדול הזה כשנעשה עוול כה גדול לעיניהם? אז כמו בכל סיפור של חז"ל יש לכך את שני הצדדים שאותם עלינו לשנן היטב: בר-קמצא חיפש נקמה בכך שפנה לשליט הרומי שיחריב את ישראל  בבחינת "תמות נפשי..", אבל יש את הצד המוסרי שעלינו ללמוד טוב יותר.

מפני שאם בעלי אמונה אנו, הרי ברור שבית המקדש היה נחרב גם אלמלא פנה בר-קמצא לשליט הרומי. הרי "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", וכי הכוח להרוס היה בידיו של אותו בר-קמצא? אלא שהכוח לבנות ולקיים היה בידם של אותם משתתפי מסיבה: אלו שהניחו לאותו ביזיון להתחולל מול עיניהם, ושתקו. אותם אלו שחיכו שתסתיים כבר הדרמה הזאת ויסתלק המטריד, למען יוכלו ליהנות מהארוחה הדשנה ומהמסיבה היפה שנערכה לכבודם. אותם אלו שסברו ששתיקה ואי עשייה אינם פשע. אותם אלו שראו עוול נורא, והמשיכו בשיחתם ולא מחו בעדו.
 
ותמיד ישנם כאלה, בכל מקום בו נעשים עוולות, המעדיפים לשתוק ולא להתערב. רודפי שלום הם, ואינם נכנסים למריבות. הם מחכים שהאש תחדל כבר, ויוכלו להמשיך לעסוק בענייניהם. זוהי "שתיקת הכבשים" של אותם הסבורים שלעיתים לגרש מישהו ממסיבה זה לא נורא, והעיקר שיתנו לראות בשקט את הסרט, את ההצגה וליהנות מסעודה טובה. שהרי להתערב פירושו שגם אתה תהפוך לשונאו של בעל הבית, שגם אתה תגורש מהמסיבה. וגם אם לא תגורש, הרי המסיבה תיהרס.  
 

אנחנו לא רוצים מסיבות שמתפרקות בשל מריבה פרטית לגמרי ולא אוהבים להתערב, אבל מוטב הרבה מסיבות שמתפרקות ולא בית מקדש אחד שנחרב
"בין המיצרים", כך נקראים הימים האלו. ובין המיצרים זה גם כשאתה עסוק במשהו מהנה וטוב, ומול עיניך קורה משהו רע ומעליב. ואתה מתלבט מה עליך לעשות? האם עליך לקום ולסייע לאותו מגורש מושפל מול עיניך או לחכות בסבלנות לחוצה שיוותר ויסתלק כבר, כי האוכל מתקרר.
 
נכון, איש אינו רוצה ממש להזיק לאחר. רובנו רוצים רק שלווה ונחת בחיינו. אנחנו לא רוצים מסיבות שמתפרקות בשל מריבה פרטית לגמרי ולא אוהבים להתערב, אבל מוטב הרבה מסיבות שמתפרקות ולא בית מקדש אחד שנחרב.
 
היום כשאני רואה את העשייה הגדולה של יהודים למען יהודים: פעילויות שונות במקומות חלשים, ואנשים, נשים ובני נוער שמחפשים לעזור במקומות שנדרש, אני מקווה שהחטא כופר ושייסלח לנו בגלל אותו בר-קמצא.

אני מקווה שהנה משיח כבר יבוא, ובית המקדש במהרה בימינו ייבנה.