מלחמת השפל

הוחמצה ההזדמנות להקים את בית המקדש השלישי.

דנה גרינבאום , כ"ו בתמוז תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ניצחון "מלחמת ששת הימים" הביא הזדמנות חדשה ומיוחדת לעם ישראל, הזדמנות שעליה חלמו דורות רבים מאז חורבן בית שני. ההזדמנות הייתה הקמת בית מקדש שלישי על הר המוריה שיביא לגאולה השלימה אשר תוארה בחזיונותיהם של הנביאים. אך במקום לנצל את ההזדמנות הייחודית והמופלאה הזאת, ויתר השלטון דאז על הר הבית וכנראה שהתכוון לוותר גם על מערת המכפלה.

בעצם ישראל חלמה מאז שחרור השטחים חלום ברור אחד והוא: כיצד ניתן להיפטר מהם. זאת הסיבה שהיא מעולם לא ניסתה באמת ובתמים לשלוט עליהם. הקמתו של שלטון צבאי ביש"ע ששלט בפלסטינאים בכוח הזרוע בלבד, סימל את הארעיות השלטונית הזאת. שליטה בשטח לא אמורה להתבטא אך ורק בכיבושו ואחזקתו, אלא שהיא חייבת להיות מערכת של חוקים והתערבות בפועל בחייהם של המקומיים.


ישראל הייתה צריכה להתחיל ביש"ע את החוק הישראלי כפי שעשתה ברמת הגולן, אך יותר מכך היה עליה לדאוג לחינוכם וריווחתם של יושבי המקום
ישראל הייתה צריכה להתחיל ביש"ע את החוק הישראלי כפי שעשתה ברמת הגולן, אך יותר מכך היה עליה לדאוג לחינוכם וריווחתם של יושבי המקום. שליטה בחינוך הייתה מונעת שנאה יוקדת ורווחה והייתה מונעת אינתיפאדה, פשוט משום שהערבים היו מבינים שיש להם מה להפסיד (דומה למצבם של ערביי ישראל). מחנות הפליטים היו חוד החנית במאבקם הפוליטי של הפלסטינים, אילו ישראל הייתה מעוניינת להכחיד זאת.

ישראל הייתה צריכה להרוס את מחנות הפליטים, ולא לאפשר בנייה בלתי חוקית. ניתן היה לבנות שכונות מגורים ולהכריח את האוכלוסייה המקומית להתגורר בהם או לחילופין (אם לא ירצו בכך) להיות הומלסים, אך לא לאפשר בשום פנים ואופן פרופגנדה  של מסכנות פוליטית מגמתית.

בוודאי יאמרו המתנגדים שכדי לעשות את זה, הייתה חייבת להינתן לפלסטינים זכות בחירה. ואני לא מבינה מדוע? מדוע הזכות להגדרה עצמית נחשבת כל כך אלמנטארית ובסיסית, הרי היא לא תנאי קיום בסיסי לאף אדם, אלא אם כן הוא נרדף או שיש לו ייעוד ברור הכולל את ההגדרה העצמית הזאת ואת המיקום שלה (עם ישראל בארץ ישראל).

יתירה מכך, ההשתוקקות למעורבות פוליטית הייתה יכולה לגרום לאלה הרוצים בה להגר למדינות ערב שהרי הפלסטינאים אינם עם קדום הקיים אלפי שנים, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית כולה. עם ישראל השתמש בפלסטינים כב"חוטבי עצים ושואבי מים". הם הועסקו בעבודות ה"קשות והשחורות ביותר" ותוגמלו בשכר רעב (נכון שיחסית למצבם הנוכחי מצבם אז היה טוב בהרבה וגם השכר הדל הזה העניק להם איכות חיים טובה יחסית לאפשרויות הכלכליות ביש"ע ובמזרח התיכון כולו), אבל בכל זאת עבודה זולה כשמה כן היא.

קיים כאן גם מימד לא מוסרי נוסף, כי ישראלים שעסקו בעבודות אלה לפני כן הרגישו שהעיסוק בהם הוא מתחת לכבודם, וגם אלה שרצו לעבוד בהם נתקלו בסירוב.

עדיף היה לקבלנים להעסיק כוח עבודה זול (בדומה לעובדים הזרים כיום) מאשר לשלם לעובדים שכר מכובד. הבעיה המוסרית לא הייתה בעצם שחרור השטחים, אלא במה שישראל עשתה איתם ועם יושביהם. כיום הפלסטינים הם אויב נורא ואיום של עם ישראל והם היו כך גם אז, אבל עדיין הדבר לא מהווה תירוץ להתנהגות לא מוסרית כלפיהם וכלפי עצמנו.

ואני לא מדברת על " מוסר לחימה", אלא להיפך. לעניות דעתי, במלחמה כמו במלחמה צריך לנצח ורוב רובם של האמצעים כשרים לכך, כולל פגיעה אנושה באזרחים שנותנים מחסה ותומכים במי שמחבל והורג בנו.

אסור לטעות. אני מאמינה שאיננו נלחמים במפגע הבודד או במספר בודד של כנופיות טרור, אלא זוהי מלחמה של עם נגד עם, והוא כולל בתוכו ילדים וטף. חייהם של חיילינו וילדינו חשובים יותר מחייו של תינוק של מחבל פלסטיני.  אך כאשר המצב היה שונה, ישראל הייתה צריכה לנהוג אחרת. דווקא השמאל שבמשך שנים נלחם נגד שליטתנו ביש"ע הוא זה שאחראי למצבם העגום כלכלית ומוסרית של הפלסטינאים, משום שהוא נתן לשלטון לגיטימציה ותחושה כללית שהנה עוד מעט ניפטר מהשטחים "המעיקים" האלה, ולכן אין שום סיבה לטפל או לנהוג במוסריות ביושביהם הערבים.

עשירי השמאל מעולם לא תרמו ולו שקל משמעותי אחד למען הפלסטינים. הם לא ניסו לעשות דבר כדי לשקמם. דמעות התנין השמאלניות הצבועות על אותם פלסטינים "מסכנים" מעוררות בי גיחוך. 

קיים מימד נוסף לשפל המוסרי הנורא בעקבות "מלחמת ששת הימים" והוא האמונה של הישראלים כי הניצחון במלחמה הוא בזכות צה"ל בלבד, כלומר: אמונה עצמית בחוזק בלתי ניתן לערעור של מדינת ישראל. הגנרלים ה"דגולים" הפכו להיות לאלילים עממיים, תמונותיהם הודבקו בכל פינת רחוב ובבתים פרטיים. הדבר תפס מימד של עבודה זרה של ממש, כאילו הניצחון לא בא לכאורה בזכות רצונו של היושב במרומים, אלא בזכות כוחנו ועוצם ידנו, מעין התפארות וגאווה עצמית מיליטריסטית חסרת כל פרופורציה.

בד בבד עם עבודת אלילים זו חלה הידרדרות תרבותית מוסרית, החלה לצמוח ולסגסג תרבות של פריצות. גנרלים "מכובדים" נראו לעין כל מבלים ב"נעימים" בחברת חיילות. ידועים לשמצה בהקשר זה מנהגיו המפוקפקים של משה דיין המנוח, אותו האיש שהחליט כידוע לוותר על הר הבית בשם הממשלה דאז. אם כך תרבות ההטרדות בחברה הישראלית לא התחילה בשנים האחרונות, אלא אי שם בשנות ה- 60 ואולי אף לפני כן.


לבסוף ניתן לסכם ולומר שברור מדוע הוחמצה ההזדמנות להקים את בית המקדש השלישי בדור של "מלחמת ששת הימים". הסיבה היא שככל הנראה מדובר בדור שלא היה ראוי
כיום הדברים קיבלו תפנית של חוסר סובלנות חברתית כלפי התופעות הללו, חוסר סובלנות שלא הייתה קיימת לפני שנים.  וזהו אכן דבר חיובי כשלעצמו, אבל החברה הישראלית תצטרך במוקדם או במאוחר להכיר בכך שלא ניתן לבער את הנגע אך ורק על ידי חוקים ותקנות חשובים ככל שיהיו. אין ביכולתם לברוא אתיקה. האתיקה, התרבות הכוללת, היא הכוח החזק ביותר שמסוגל למגר הטרדות מיניות בישראל שנשלטת רוחנית על ידי תרבות המערב מוצגות הנשים ככלי עזר למכירת מוצרים שונים בפרסומות. גופן מוצג לראווה בדמותן של דוגמניות מפורסמות שבמקרים רבים הן בסך הכל ילדות בנות 14 – 15. אופן לבושן  של נשים הוא חושפני ביותר.

האם מדובר כאן על תרבות חיצונית המייצגת גם אופנים משמעותיים אחרים, כמו למשל: צביעות, תרבות הפוליטיקלי קורקט, שטחיות מחשבתית והנטייה לשקר ורמייה? או תרבות המביאה את ישראל לטעות שוב ושוב במהלכיה המדיניים הפוליטיים, כמו החלטות חסרות תוכן של ניסוי וטעייה שגורמות לנזקים איומים לאורך זמן, כמו למשל: ההתנתקות או הסכם אוסלו.

לבסוף ניתן לסכם ולומר שברור מדוע הוחמצה ההזדמנות להקים את בית המקדש השלישי בדור של "מלחמת ששת הימים". הסיבה היא שככל הנראה מדובר בדור שלא היה ראוי. הוויתור על הר הבית לא הוא שגרם לו להיות לא ראוי, אלא שמי שמוותר על הזדמנות שכזאת חייב להיות בו צד מקולקל ורקוב הדורש תיקון  הרבה לפני הישועה עצמה.