האספקלריה הקנאית של מרד החורבן

מי באמת החריב את הבית השני?

ד"ר מיכאל בן-ארי , כ"ו בתמוז תשס"ז

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

עיקר המקורות שיעמדו לרשותם של חוקרי האירועים בימינו בעוד שנים אחדות יהיו בלי ספק העיתונים, הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ומוסדות השלטון. מושגים שהיום מבוררים לנו כמכבסת מילים מרושעת ושקרית, יהפכו להיות במקרה הטוב הצד השני של המטבע. חברי הליכוד שלא נרמסו תחת השוחד והאיומים יכונו "המורדים", זעקת חוסמי הכבישים וצועדי כפר מימון יכנסו תחת ההגדרה "האיום הממשי על הדמוקרטיה", גיבורי גוש קטיף ואחיזתם המופלאה יזכו לשם המפוקפק "הזויים", "רודפי ממון" וכדומה.


מי לא מכיר את האישום: "בגללכם כבר חרב הבית השני!". ואני שואל, האומנם? האומנם בגלל אלו המכונים "בריונים" חרב הבית, ולמי התכוונו חז"ל כשמשמע מדבריהם שהבית חרב בגלל שנאת חינם?
מאידך, את פרוקצ'יה ואהרן ברק ישימו תחת הכותרת של "מגיני הדמוקרטיה והשלטון השפוי" לצידם של יונתן בשיא ואלעזר שטרן 'אנשי החסד". אם נדמה למאן דהוא שמדובר בדמיונות שיעיין מה עשתה ההיסטוריה לגיבורי המרד הגדול.

מי באמת החריב את הבית השני? כל ילד ישיב באופן מיידי שהבית השני חרב בגלל 'שנאת חינם' ובגלל 'בריונים'. משום מה כל פעם שמזכירים 'שנאת חינם',  אני מרגיש מעלי אצבע מונפת ומאשימה כשמכלול של מושגים מתערבבים כדי לשרת מטרה אחת. "קנאים", "בריונים", "מלחמת אחים" ו"שנאת חינם" הם כתב האישום האולטימטיבי של התבוסתנים באשר הם לדכא כל רגש לאומי של אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. מי לא מכיר את האישום: "בגללכם כבר חרב הבית השני!". ואני שואל, האומנם? האומנם בגלל אלו המכונים "בריונים" חרב הבית, ולמי התכוונו חז"ל כשמשמע מדבריהם שהבית חרב בגלל שנאת חינם?

סוף ימי הבית השני היו מן המפוארים בתולדות ישראל במיוחד בפן של שמירת מצוות, קבלת מרות ההנהגה של חכמים משושלת בית הלל, והנחת היסודות לתורה שבע"פ. העול של השלטון הרומי פגע אנושות בחירות המדינית והדתית, תוך התערבות אנטישמית גלויה בכל הסכסוכים שפרצו עם נוכרים תושבי הארץ. חולשתה של האימפריה בשעה זו, יחד עם הלכידות של קבוצות רבות הביאו לפרוץ המרד. הפסקת קורבן הקיסר הייתה במקרה זה רק הזרז.

המבקשים ליחס את כישלונו של המרד לקבוצה של "בריונים" שכביכול גררו את האומה למרחץ דמים ולחורבן המקדש, עושים לעצמם עבודה קלה. המרד לא היה יוזמה מקומית או סקטוריאלית. מיטב המנהיגות המדינית והדתית חברו לשים קץ לכיבוש הרומי שהטיל צל כבד על המשך קיומה של היהדות בגזירות שמד נוסח העמדת הצלם בהיכל ובעריצות שלטונם של הנציבים.

אחד ההסברים של חז"ל לכישלונו של המרד וחורבן הבית הוא: "...שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חינם" (תוספתא, מנחות י"ג). הסבר לאמירה זו נמצא בתיאורים ההיסטוריים השונים, אלו מלמדים שהמתנגדים העיקריים למרד היו בעלי הממון, אלו שכל תוצאה של המרד הייתה פוגעת במעמדם הכלכלי. חציית הקווים והלשנה אצל האויב נוכל למצוא באגדת קמצא ובר קמצא, אגדה שקורעת צוהר לעולמם של קבוצת הנהנתנים שלא היססו לבגוד בחבריהם ובעמם.

ההלשנה אצל האויב וחציית הקווים בזמן המרד ולפניו היו הביטוי החמור של שנאת חינם, אותה שנאה שהביאה לחורבנו של הבית. כשלבגידה זו מתלווה סלחנות בדמות 'ענוותנותו של בן אבקילס' שאף היא "החריבה את ביתנו".

ברם, לצערנו את תמונת המלחמה הגדולה הזו צייר לא אחר מיוספוס שחצה את הקווים בשעה שעוד ניתן היה להכריע את המלחמה. לא פלא שבוגד זה עוסק באופן אובססיבי בהכפשה נוראית של גיבורי המרד. בכל פעם שהוא מזכיר את חבריו, מנהיגי המרד שלא בגדו ונלחמו בחירוף נפש, הוא מטיח בהם אשמות מופרכות של רצחנות ושוד. תמימות מרושעת להאמין למשהו מתיאורים אלו. גם על פי גרסתו של יוספוס לוחמי המרד המכונים בכינויי גנאי שונים לחמו בעוז ופגעו אנושות בלגיונותיו של טיטוס.


המבקשים ליחס את כישלונו של המרד לקבוצה של "בריונים" שכביכול גררו את האומה למרחץ דמים ולחורבן המקדש, עושים לעצמם עבודה קלה
לאחר שלגיונותיו של טיטוס מוכים מכה אנושה פעם אחר פעם, מהמוני לוחמים שמסתערים בגבורה מעבר לחומה, מסביר יוספוס את מפלתם של הרומאים (מלחמות ה,ב,4): "... כי הם (הרומאים) דימו בנפשם כי היהודים לא יעיזו לעולם לערוך גיחה, ואם יעשו כך – כוחם יתפצל על ידי הריבות הפנימיות שביניהם". דברים אלו מביאים למסקנה מתבקשת חד משמעית, לא הייתה כלל מלחמת אחים בירושלים.

לו הייתה אמת בטענה זו, לגיונותיו של טיטוס לא היו מוכים מכה אחר מכה מצבא מאורגן נועז ויצירתי. יחד עם זאת ייתכן שהיה איום פנימי, מצד אלו שהחלישו את העמידה על ידי חציית קווים או על ידי מי שביקשו למסמס ולהרדים את המרד באספקת מזון ושעשועים. הטלת רפש ואשמה בגיבורי המרד שהשליכו נפשם מנגד היא פעולה זדונית של משכתבי ההיסטוריה שבכל דור ודור,  אלו ההופכים את הגיבורים לבריונים, את הנועזים לשופכי דם אחיהם ואת מוסרי הנפש על עמם לשונאי שנאת חינם.

וכבר נאמר משמו של ד' בן גוריון: "אין כל חשיבות למי שעשה את ההיסטוריה, חשוב מי כותב אותה".