כשהמזבח בוכה

הכל שלנו, והכל מפאר את המקדש הפרטי שלנו.

מרים בר , א' באב תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הכרתי נערה שהספר האהוב עליה מכל, אף בין ספרי הפילוסופיה הכללית, היה ספר "קהלת". אבל היא הייתה רק בת 16 וגילתה את עולם השאלות והתהיות. זה היה מין מרד נעורים אינטליגנטי. היא גילתה שאפשר לשלול ואפשר לבקר, ומעולם לא הגיעה לסוף הספר. היא לא טרחה לבדוק מסקנות, אלא הייתה שקועה באותו "הבל הבלים אמר קהלת" ולא שיערה שיש לו הצעת ייעול לאותו קיום של "הבל הבלים". די היה לה בהסכמתו זאת.


כל עשייה שמחוברת לקב"ה נעשית ונראית אחרת כשאין אנו שוכחים שקיומנו פה זמני וכל עשייתנו היא לקדש שם שמים ולא עשייה למען "אני"
היום, כשבגרה, היא למדה מזה מוסר חשוב. יש לסיים כל ביקורת, וכל מקום בו יש שאלות, כדאי להמשיך ולבדוק מה התשובה לכך כדי להבין את המסקנה. היעלה על הדעת ששלמה המלך יבטל כל קיום ועשייה אנושית?

כל עשייה שלנו צריכה להיות מחוברת למקור האור העליון. כל עשייה שמחוברת לקב"ה נעשית ונראית אחרת כשאין אנו שוכחים שקיומנו פה זמני וכל עשייתנו היא לקדש שם שמים ולא עשייה למען "אני".

גם חיי נישואים נראים אחרת כשלא שוכחים עובדה חשובה זאת. כשיודעים שהכל צריך להיעשות ממקור טהור בליבנו ולא משכלנו הרחב היודע כל. נכון שלא קל לשמור על חיי נישואים שלווים, מכיוון שזוהי עבודה יומיומית עצמית לא תמיד פשוטה: בשמירה על זוגיות טובה, בלימוד לוותר ולפרגן, ובידיעה שכאשר אני עושה עבור בן או בת זוגי אני עושה עבורי ועבור ילדיי. יש להימנע מתחרותיות סמוייה או גלוייה, ולעודד טיפוח כבוד הדדי ואהבה שהרי בבית כל מה שמשקיעים הוא רווח נקי נטו. הכל שלנו, והכל מפאר את המקדש הפרטי שלנו.

היכרתי אישה שנהגה לומר על בעלה שהוא אחד מל"ו צדיקים. תמיד תהיתי על כך. היכרתי אותו, ולא האמנתי לה בליבי. היא זאת שנראתה בעיני כצדיקה גדולה: אישה משכילה, נבונה במיוחד וכל דקה מזמנה הופנתה לעבודת השם טהורה ואוהבת. בעלה היה בהחלט בינוני בכל מידותיו, כך חשבתי. אבל לאחר ששמעתי ממנה כמה פעמים את האמירה הזאת השתכנעתי. היום אני יודעת בוודאות שהוא אכן כזה. הוא לא יכול להיות אחרת אם אשתו חושבת עליו כך.

גם חיי נישואים יכולים להיות מקור לעשייה רבה ומלאת עניין, וזאת כשמחוברים לקב"ה וכשרוצים לשמחו. כשמתנתקים קצת מה"אני רוצה" שהרי זוהי עשייה פנימית רוחנית (זה תלוי בנו). כך מרחיבים את המסגרת ועושים אותה חשובה, כמו בית המקדש.

וכשאנחנו בנישואים מתמודדים עם שעמום, חוסר עניין, עייפות, חוסר הבנה ותסכול ומחפשים משהו מרגש שיוסיף לחיינו קצת צבע, אין ממש בעיות אמיתיות אבל משהו מציק.

אני מכירה מישהי שבחיי נישואיה יש כמעט את כל הבעיות הקשות מאוד, והיא משתדלת להתמודד. היא נשואה מעל 10 שנים, ועדיין אין לה ילדים. קשיי פרנסה יש לה וגם בעל חולה. היו לה רגעים קשים מאוד. היא בעלת תשובה ורוצה לעשות הכל כדי להתקרב לקב"ה. כל מה שאומרים לה לקבל על עצמה היא מקבלת בצניעות, בתפילה, בעשייה ובגמילות חסד. אבל קשה לה מאוד, כי בעלה לא מקל עליה והוא, לדבריה, די עצבני בגלל מחלתו ובגלל קשיי הפרנסה. ילדים מבחינתו זה חשוב מאוד, אך הוא מוכן בהחלט להסתפק באהבתה של רעייתו.

נאמר לה שההלכה מתירה להם להתגרש לאחר 10 שנות נישואים כדי לנסות את מזלם עם בני זוג אחרים, אולי כך יגיעו ילדים. בתחילה היא חשבה על כך. היא נראית טוב מאוד ומלאת חן, אבל היא לא יכולה ככה ללא ילדים. ומי כן? רחל אמנו העדיפה מוות על חיים כאלה. חנה לא קיבלה את דברי אלקנה שטוב הוא לה מ-10 בנים, והן זכו. "אני חייבת ילדים" היא אומרת במבט שבור, "אני לא אוכל לחיות ככה!".

אבל אחר כך אמרה מזועזעת: "אומרים שאם מתגרשים, המזבח בוכה". שתקתי, ומה אפשר לומר לה? איך אפשר לייעץ במקרה כזה?


אני מאמינה שבזכות אהבת השם הזאת שלה שכל כך חוששת מדמעות המזבח, יחדלו גם דמעותיה שלה והיא תזכה במהרה לבית מלא שמחה ומלא ילדים
"אני לא רוצה להתגרש", היא אמרה. "מפחיד אותי. האם בגללי יוריד המזבח דמעות? אני אעזור לבעלי במחלתו ואחזק אותו. לא קל לו. כל כך הרבה קשיים יש לו".

ולה אין? כשביתו של אדם כל כך חשוב לקב"ה, איך אפשר לפרק אותו גם אם ההלכה לצידך. איך אפשר לגרום לדמעות המזבח?

אינני יודעת מה יהיה איתה. אני מאמינה שבזכות אהבת השם הזאת שלה שכל כך חוששת מדמעות המזבח, יחדלו גם דמעותיה שלה והיא תזכה במהרה לבית מלא שמחה ומלא ילדים.

וכי נבצר מהשם?