מה עשיתי למען בניין המקדש?

המכון מתמודד עם אדישות וניכור.

הרב ישראל אריאל , ב' באב תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

האבכה בחודש החמישי?!

תשעה באב מתקרב… אנחנו כבר רגילים לטכס: סמוך לצום נאכל ביצה באפר, ננעל נעלי בד, נשב על הארץ, נדליק נרות, ונשמע קריאת מגילת איכה מלב שבור של אחד מזקני בית הכנסת. מדי פעם הוא בוודאי יתייפח בבכי על החורבן.

ב
בוודאי שאלנו את עצמנו לא פעם: האם החזן מקונן ברצינות? בכל ימות השנה הוא נראה די שמח. אם חורבן המקדש באמת כואב לו, מדוע אינו עושה דבר ממשי לבניינו? בכלל, מה פשר הבכייה הזו
וודאי שאלנו את עצמנו לא פעם: האם החזן מקונן ברצינות? בכל ימות השנה הוא נראה די שמח. אם חורבן המקדש באמת כואב לו, מדוע אינו עושה דבר ממשי לבניינו? בכלל, מה פשר הבכייה הזו. כשהיינו בגולה הרחוקה: בספרד, בתימן ובפולין היה מקום לבכייה, אבל היום כש"הר הבית בידינו". הכך הוא רצון ה'?! האם המקדש הוא גוויה של מת שבוכים עליה?! הרי מדובר במצוה נצחית חיה וקיימת, כמו: שבת, סוכה, תפילין ומזוזה. היכן מצאנו שאדם שנפסלה מזוזה בביתו יושב על הארץ, מדליק נר ובוכה? דרכו של אדם לקנות מזוזה חדשה ולברך בשמחה,  'לקבוע מזוזה!'. מה היינו אומרים על אישה שבנה חולה, ובמקום לרוץ איתו אל הרופא היא מתעקשת לשבת על הארץ ולקיים 'טכס בכייה' על בנה החולה?

אך מה לנו כי נלין על אותה אישה, ומה לנו כי נלין על אותו זקן המזיל דמעה. כך הוא היה רגיל בגולה.

הבה נלין על עצמנו: מה עשיתי אני לבניין המקדש?

צריך להכיר בעובדה: מיום שרגל חייל ישראלי דרכה בהר הבית, חל חיוב מן התורה על כל איש ואישה מישראל לקום ולבנות מקדש (רמב"ם בית הבחירה א', י"ב).

אין מצוה בתורה לבכות על המקדש. כיום הזה נתחדשה המצוה כפשוטה: 'ועשו לי מקדש!'. יש לצאת למחצבה להביא אבנים ולבנות, ועכשיו.

אם המקדש חרב? יש לקום ולבנותו. כן, דווקא בתשעה באב.

כך עשו אנשי בית שני. הם באו מועטים ודלים, ארבעים אלף בלבד. לא היה להם צבא. לא היו להם תקציבים והם לא פיתחו טכס בכייה על המקדש. במקום לבכות בתשעה באב, הם עבדו קשה: נשאו על גבם אבנים לבניין המזבח, ובראש השנה חנכו אותו וחידשו את העבודה.
 
כשנשאלו על ידי יהודי בבל: "האבכה בחודש החמישי [בתשעה באב]?!". העולים ארצה זעמו ודרשו מהם: עלו ארצה! אנחנו כאן בונים מקדש! עלו גם אתם לירושלים! אנו רואים כבר את שמחת הבנעין: 'צום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ואתם בוכים?! (ראה זכריה ח', י"ט. וברד"ק שם).

ארבעים שנה של חילול השם

'יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים… אלו בני הגולה (עזרא ב'): בני בקבוק… זכו, עלו ובנו בית המקדש!' (בראשית רבה ע"א, ג') .

בני בקבוק הכעורים לא שאלו את עצמם: "מה עם הגדולים שנשארו בבבל?". הם לא התחכמו בשאלות העומדות ברומו של עולם, כמו מקדש משמים, ושאלת בוא המשיח וכדו', אלא הם השאירו את ההתעסקות בשאלות אלה לגדולים, הם ידעו: יש מצוה בתורה: "ועשו לי מקדש" וקמו ובנו. בוודאי היה נוח להם לפתח טכס של בכיית המקדש כשנרות מסביב, כמונו היום, אך הם לא ידעו לזייף. כן, את אלו ה"קטנים", עושי רצון ה', מרימים חז"ל על נס.

שאלתי פעם את הרב יוסף קאפח זצ"ל, הידען הגדול של תורת הרמב"ם בדורות האחרונים: "מה דעת הרב על מקדש משמים'? הרב צחק בטוב לב, עשה תנועת ביטול בידו, ואמר: האשכנזים מאמינים בכל דבר אגדה ובאמונות טפלות. אנחנו דבקים בשיטת הרמב"ם שאמר שאגדות אינן מוסיפות אהבה ויראה (סוף הלכות מלכים). אני מאמין באמונה שלמה, כך אמר, בשיטת הרמב"ם ושאר הראשונים הקובעים, כי מצות עשה מן התורה לבנות מקדש בידי אדם! …ולא ידע הרב קאפח, כי מאז שאמר את דבריו, גם ספרדים ובני תימן דבקו באגדות האשכנזים.

דומה, שאחרי ארבעים שנה, כשהעינים רואות עובדות פשוטות: מחד גיסא המקדש חרב, הקרבנות בטלים, מאתיים המצוות שבמקדש בטלות ואין איש שם על לב! מאידך גיסא ההר מחולל על יד הישמעאלים ו"שועלים הלכו בו". היש חילול ה' גדול מזה?! מול השקט של 'עולם התורה' המתמשך ארבעים שנה, חייב כל איש אשר יראת ה' נגעה אל ליבו לקום ולקיים את דברי חז"ל. אדם הרואה דבר עבירה חייב להתריע על כך ולא לשאת פני איש: 'כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב!' (עירובין ס"ג רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה', ג'). חובה לשוב ולקרוא את קריאת חגי הנביא: 'העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים – והבית הזה חרב?!'

המקדש – ואני?



בדוק את עצמך, במה אתה יכול להיות שותף למעשה הבניין. אנחנו פועלים בשליחותך. גם "מי ששיכן שמו במקדש'" מתבונן בך. הוא מחכה לתשובתך, ובעיקר למעשיך
מול המציאות העגומה המתוארת לעיל פועל מכון מקדש. זה כעשרים שנה מאז הוקם המכון כשהוא מתמודד עם אדישות וניכור. המכון נטל על עצמו לקיים את המצוה "ועשו לי מקדש", הלכה למעשה כיום הזה. כך רשום המכון, וכך חתום על ידי שר הפנים של מדינת היהודים. בחסדי ה' הצליח ה' את דרכו של המכון וחומת האטימות נבקעה. המכון מגיע לכל פינה בארץ, ומאות אלפים פוקדים את שעריו להתבשם ולהתרשם מתערוכת כלי המקדש המוצגת לקהל. כך גם רבבות קוראים מתעמקים ומרחיבים דעת מספרות המקדש שבהוצאת המכון. 

ואתה אייכה. שאל נא את עצמך: כמה דקות מחיי הקדשתי לבנין המקדש? אם לא עשית דבר של ממש למען הבניין, האם אין בכייתך בתשעה באב 'כצפצוף הזרזיר'?!

בדוק את עצמך, במה אתה יכול להיות שותף למעשה הבניין. אנחנו פועלים בשליחותך. גם "מי ששיכן שמו במקדש'" מתבונן בך. הוא מחכה לתשובתך, ובעיקר למעשיך.


במהרה נבנה המקדש.