הנה קרב ט"ו באב. זה היום בו יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים, ויום בו יצאו רווקים "לתפוס" להם אישה. אני משערת את ההתרגשות ואת ההכנות לאותו יום שבוודאי התחילו כבר הרבה לפני כן.



על ימים אלה אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו'

הבחורים בדקו, ובדרך כלל בוודאי גם ידעו את מי "יתפסו". אם זיווג מסוים נאסר מטעמים שונים, הרי "התפיסה" התירה והשידוך קם והיה. לא מדובר בשבט בנימין בלבד, שלא הותר לבוא בין ישראל, אלא כל השבטים ביניהם התערבבו ביום זה.



על ימים אלה אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ובנות ישראל יוצאות במחולות בכרמים". (תענית פ"ד א'; כ').



היום, לא יעלה על הדעת שתצאנה בנות לחולל בכרם על מנת להיתפס על ידי בחור. אינני מדברת על ההיבט המיושן של עניין זה, וגם לא על ההיבט מבחינת הצניעות של אפשרות בה תפזז בת לעומת בן על מנת "להיבחר" על ידו. בנות היום שותפות מלאות לעניין הבחירה. אין הבחור בוחר בת זוג ואין הנערה "ניתנת" לאיש, כפי שהיה לפני דור או שניים. ואולי זה מה שמגביר את הקושי בהחלטה. כשהוא מעוניין,  היא לא או כשהיא מעוניינת, הוא לא. וכן הלאה, עד לסיום הטוב.



ואחת המתנות הנפלאות שקיבלנו מהקב"ה היא הזוגיות, שותף או שותפה לחיים: מישהו שעימו נצעד שנים ארוכות עד 120, מישהו שיהיה עימנו בטוב ובמוטב, מי שאיתו ועליו נוכל לקטר, מי שישמש בן לוויה לאירועים, ומי שאיתו נקים בית ונגדל ילדים.

 "החיים קשים", אמרה לי מישהי בשם סבתה, "אז יותר טוב לעשות אותם בשניים". אבל אני אומרת "החיים יפים, וכיף לעשות אותם בשניים". רק חבל שלעיתים זמן הבחירה לוקח מאיתנו את מיטב שנותינו.



אם נציב לנגד עינינו את המטרה במציאת בן זוג או בת זוג, הרי שזה יקרה. הרי נאמר: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (מכות, י', ע"ב). אם תרצו מאוד להתחתן תציבו נקודת סיום, ואז יקל עליכם להחליט. אם תתמקדו במושא הבחירה: יופי, עושר וייחוס, זה יהיה קשה. אם תתמקדו בהקמת בית, זה יגיע.



הגמרא (תענית לא, א') מספרת לנו כיצד היו הבנות באירוע המחולות הנ"ל פונות לבחורים שחיפשו בת זוג: "יפהפיות שבהן היו אומרות: – תנו עיניכם ליופי, שאין אשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמיים...".



הנקודה החשובה בעצם בכל עניין המחולות וריצת הבחורים לתפוס להם כלה הוא העניין שידעו חלק מהם שזוהי הזדמנות חייהם, ואם לא עכשיו אז רק בעוד שנה.



ט"ו באב הוא שעת רצון. זה יום טוב לגמר טוב, להחלטה סופית ולהתחלות חדשות.

אז אם אתם מתלבטים ואם אתם חוששים להחליט, אז חישבו על יום זה כעת רצון של פעם בשנה. אם אתם יוצאים לפגישה ראשונה חישבו שזוהי שעת רצון שאולי לא תחזור. זה ישנה את הגישה שלכם. אם תצאו לפגישה מתוך תקווה שהנה זהו הזיווג, רוב הסיכויים שזה יהיה  זה.



במקום להיפגש מתוך אפאטיות וציניות ומתוך מחשבה על פגישות קודמות שאכזבו ומתוך חשש לבזבוז, כביכול, של ערב נוסף. במקום להעלות בזיכרונכם את  ה"אכזבות" גדולות שפגשתם, ועל ערבים שכביכול בזבזתם, התייחסו לזה כאל השתדלות. לקראת הפגישה הבאה חישבו על הפוטנציאל הטמון בה, כאילו זאת הפגישה הראשונה שלכם... פגישה בה תכירו כנראה את מי שעתיד להיות בן או בת זוגכם.  והרי זה לבד צריך לרגש ולהאיר את כל הפגישה באור אחר. אין זאת בחינה שגלגלו לידכם בה תוכלו לבחון, לסקור ולשלול. נשמו עמוק, הביטו, הקשיבו וענו ברצינות ובלי ציניות בפגישות. זאת לא תחרות הבדיחה השנונה. התחברו למקום עדין בליבכם, מקום בו הרגש נם זמן רב מדי והציגו אותו לראווה. היו חביבים וקשובים. אם נישואים לא יצאו מזה, לפחות עליית מדרגה תהיה ותקווה לערב אחר שהוא בוודאי יביא את הזיווג המיוחל ב"ה.





לקראת הפגישה הבאה חישבו על הפוטנציאל הטמון בה, כאילו זאת הפגישה הראשונה שלכם... פגישה בה תכירו כנראה את מי שעתיד להיות בן או בת זוגכם

חישבו על ט"ו באב, ועל הצהרת הכוונות שהותרה ביום זה: בנות התייפו כדי "להיתפס", ובנים טרחו לרוץ מעט...



צאו לפגישה מתוך אמונה שהנה זה מגיע, ולא לפחד שמא תבזבזו עוד ערב. הרי אם אתם קוראים מאמר זה, מקסימום תפסידו שעות גלישה...



וכמו שאומר הרמב"ם: "וכמו שמפחד צריך לבטוח בה', ואז הפחד לא יהיה. שהרי מה שעלול לקרות אפשרי, אבל אפשר שלא. ולמה יענה עצמו מראש?". מה שנקרא היום חשיבה חיובית.



אז רוצו ותפסו. אם לא בגלל היופי, החכמה, הייחוס והעושר, אז בגלל המצווה