מנגינת הנכבה

לשיר הזה יש לא רק מילים, אלא גם מנגינה.

אורי אליצור , ט"ז באב תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

לגופו של עניין, אם קוראים רק את המילים נראה כאילו באמת אין כל רע בטקסט על הנכבה בספרי הלימוד לילדים הערבים. כתוב שם שהערבים סירבו לכל הצעת פשרה, כתוב שם שהם פתחו במלחמה, כתוב שבמהלך המלחמה ערבים רבים ברחו מרצונם וחלק נאלצו לעזוב, וכתוב גם שבעיני רבים מהם המלחמה ותוצאותיה נחשבים לאסון. את הטקסט הזה, כמו שכתבו שבוע שעבר, לא מעט מתחסדים ומיתממים, וצריך היה לכתוב גם בספרי הלימוד של הילדים היהודים.

הכל נכון, אבל הכל בלוף. אם כבר הבאנו אל ילדינו את עידן הפוסט, אנחנו צריכים גם לדעת שמתחת לכל טקסט רוחש לו הסאב-טקסט. לשיר הזה יש לא רק מילים אלא גם מנגינה, ואת המנגינה אי אפשר לזייף במיוחד כאשר המאזינים הם ילדים. מדובר בגישה המתחזה להיות פוסט מודרנית. היא כאילו אומרת שכל מה שלימדנו עד היום היה נכון מנקודת מבט אחת אבל זה רק הנרטיב הציוני, ועלינו להכיר גם את הנרטיב פלשתיני. היא מעמידה פנים של מי שמאמין שאין אמת אחת, ולכל אחד יש זכות לספר את ה"סיפר" שלו.

מה הסיפור שלך?

סליחה, גברתי שרת החינוך: אם לכל אחד יש את האמת שלו, אז מהי האמת שלך? האם את מהאו"ם? מזה מאה שנה ויותר כל ילד במזרח התיכון, יהודי או ערבי, יודע שיש נרטיב ציוני ומולו עומד נרטיב ערבי. בשביל זה לא היה צריך להמציא שום פוסט. אבל בשתי הגישות, הישנה והחדשה, את לא יכולה להיות מהאו"ם. על פי הגישה הישנה השאלה הייתה איזה נרטיב צודק יותר או קרוב יותר לאמת, ועל פי הגישה החדשה לכל אחד יש זכות לספר את הסיפור שלו. אז בבקשה, פרופ' תמיר, ספרי את הסיפור שלך. בתפקיד שלך זו לא רק זכות, אלא גם חובה. יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלסטיני. האם הם שווי ערך ושווי זכויות? יופי. עכשיו רק תגידי איזה משניהם הוא הנרטיב שלך, של המערכת שאת מופקדת עליה, של מדינת ישראל או לפחות שלך אישית.

וזה הבלוף שלא כתוב בטקסט, אבל כולם שומעים אותו מהמנגינה. העמדה שהיא כאילו מהאו"ם, כאילו רק באה לומר שיש סיפר ציוני ויש סיפר פלסטיני, לאמיתו של דבר מסתירה מאחוריה בחירה בצד הפלסטיני. וזו בחירה מהמין הכי ישן שמחפש צדק אחד, אמת אחת ומוסר אחד. יהודי כמעט לא יכול אחרת. ההיסטוריונים החדשים והפוסט ציונים למיניהם, ברובם המכריע הם לא פוסט ולא נעליים. הם משתעשעים בקריאה חתרנית של טקסטים הפוך על הפוך, ונשבעים שכאילו אין אמת אחת והכל יחסי, אבל בראש שלהם ובלב שלהם יש אמת אחת והיא האמת הפלסטינית.

זו המנגינה שמאחורי המילים בתוכנית הלימודים לילד הערבי, והילדים קולטים אותה בקלי קלות. אותם אי אפשר לרמות. הם לא היו זקוקים לאישור מיולי תמיר כדי לדעת על נרטיב הנכבה. מזה שהיהודים הכניסו את זה לתוכנית הלימודים, הם מבינים שהיהודים הפסיקו להאמין בסיפור של עצמם, ושכבר אין להם חשק או אומץ לספר אותו לא לעולם ולא לעצמם.

לא בג"ץ ולא בד"ץ

והם מבינים נכון. מערכת החינוך הרי לא מלמדת את הנרטיב החרדי, לא את הנרטיב הפונדמנטליסטי, ולא את הנרטיב של משפחת עמיר שעל פיו נעשה ליגאל עוול גדול. מערכת החינוך נוקטת עמדה. אם תרצו תקראו לזה מספרת את הסיפור שלה. היא מספרת את הסיפור הדמוקרטי, ולא מביאה עמדות אחרות. היא מספרת את הסיפור הפמיניסטי, ולא אומרת לילדים שיש השקפות שלפיהן אישה צריכה לגדל את הילדים ולהיות בבית. ואת הסיפור הציוני היא הפסיקה לספר בינתיים לא במילים, אלא רק במנגינה. בטקסט בינתיים הכל כתוב, מראשית ההתיישבות ועד הניצחון במלחמה, ובמילים יש רק תוספת קטנה ותמימה שהערבים רואים את זה אחרת לגמרי. רק המנגינה אומרת שהערבים צודקים.

אכן יש שני סיפורים, אם תרצו שתי השקפות עולם או שני מיני צדק: הנרטיב הפלסטיני אומר שהיהודים יושבים על אדמה פלסטינית, והנרטיב הציוני אומר שהפלסטינים יושבים על אדמה יהודית. עד כדי כך הדבר פשוט ופרימיטיבי, ואי אפשר להתחמק. אין פה לא בג"ץ ולא בד"ץ שיכול להכריע במקומך. גם בחוק הבינלאומי אין שום רמז למצב כזה. אתה צריך להחליט איפה אתה? ושל מי לדעתך האדמה הזאת? ורק אחר כך תבוא השאלה: מה עושים? ואיך פותרים את הקונפליקט. אבל קודם כל צריכה לבוא השאלה הפשוטה, הלא מתוחכמת והפרימיטיבית: של מי הארץ הזאת? אנחנו גזלנו את שלהם או הם כבשו את שלנו? אל תתחמק. איזה מן הסיפורים אתה בוחר להיות הסיפור שלך?

הערבים מספרים את הסיפור שלהם ללא הרף בכל הבמות, בכל השירים, בכל הסיפורים ובכל הזירות הבינלאומיות. היהודים מתביישים לספר את הסיפור שלהם אפילו בתוך מערכת החינוך של המדינה שלהם.

אם זה יימשך, אז ברור שהערבים ינצחו.