מי שייתן את ליבו למהלכיו של נתניהו בקמפיין הנוכחי לקראת הבחירות המקדימות בליכוד יגלה ממה בדיוק הוא מוטרד.

מה עושה נתניהו? נתניהו עוסק במגזר אחד בלבד, בהתיישבות ביש"ע. טלפניו מתקשרים לכל חברי הליכוד ביש"ע, וכמעט רק אליהם, ומקדישים דקות ארוכות לשכנע אותם להעביר את תמיכתם מפייגלין לנתניהו. נתניהו עצמו הקדיש לא מעט מזמנו ופקד השבוע את בית - אל ושילה על מנת לפגוש את חברי הליכוד, ולשכנע אותם לתמוך בו. בתקשורת הוא נעלם ונאלם. את מדבקות האוטובוסים שלו בערים הגדולות שעלו לימים ספורים, הוא הוריד במהירות. "מועמד הקש" שלו, דני דנון, שכר את שירותיהם של משרדי פרסום מן המגזר הדתי- לאומי, מה שמעיד בבירור מהי משימתו. מדוע מרכז נתניהו את כל מאמציו בגזרה צרה שכזו? מדוע הוא מתעלם מכלל חברי הליכוד? מה יודע נתניהו שאנחנו עדיין לא מבינים?



מה עושה נתניהו? נתניהו עוסק במגזר אחד בלבד, בהתיישבות ביש"ע. טלפניו מתקשרים לכל חברי הליכוד ביש"ע, וכמעט רק אליהם, ומקדישים דקות ארוכות לשכנע אותם להעביר את תמיכתם מפייגלין לנתניהו

נתניהו ויועציו מבינים דבר פשוט: גורלן של הבחירות המוקדמות בליכוד יוכרע על ידי חברי הליכוד תושבי יש"ע. בקרב כלל חברי הליכוד זוכה כמובן נתניהו לתמיכה רבה, אבל בעיקר טלפונית. כלל הבוחרים בעצם איננו מתעניין בבחירות. קודם כל משום שהקיץ חם ולח, ואנשים עסוקים בחופשותיהם. אבל יתר על כן, נתניהו כבר לא מלהיב אף אחד, ורבים זוכרים לו מה שהוא כדרכו מבקש להשכיח שהוא הצביע בעד ההתנתקות, לא נאבק בשרון על מנת לממש את התנגדות רוב חברי הליכוד להתנתקות כפי שעלה מהמשאל, ובשתי מערכות הבחירות האחרונות אותן הוביל, ב-99 וב-05, הוביל בעצם לתבוסה.

נתניהו של 2007 כבר איננו נתניהו של 96, גם עבור רוב חברי הליכוד. הוא איבד את כל הסקס-אפיל שיוחס לו אז. עבורם נתניהו הוא אולי ברירת מחדל, אבל לא כזו שבשבילה הם יטריחו עצמם בהמוניהם לקלפי על חשבון חופשתם. גורמים בליכוד מעריכים שלא יבואו יותר מ-30% מחברי הליכוד לקלפי. אפילו בפריימיס הקודמים הגיעו בסביבות 40% בלבד. נגד האמיתות הללו, מבין נתניהו, אין מה לעשות.

מי שיכריע, יודע נתניהו, הם למעלה מעשרת אלפי המתפקדים האידיאולוגיים מההתיישבות. אלה יבואו לקלפי בהמוניהם ואלה, כנראה, לא שוכחים כל כך מהר. על כן הוא מתגבר על הבושה ומטריח עצמו ליישובים בסיוע עסקנים קטנים שחייבים לו טובות גם הם בלי בושה, חובה לומר, ומנסה בכל כוחו לשוב על קיאו ולהבטיח הבטחות לאלה שרק אתמול הוא היפנה להם את גבם בשעת מצוקתם, ולא בפעם הראשונה. החוצפה הלא-תיאמן הזו מעידה אומנם על מצוקתו, אבל גם על תובנה עמוקה: השאלה מי יעמוד בראש המחנה הלאומי בבחירות הבאות תוכרע ביש"ע, לא פחות.

אנחנו, כהרגלנו, לא סופרים את עצמנו. אנו רגילים עוד מאז ימי המפד"ל לשרת אדונים אחרים. הפעם, מבינים אדונים אלה היטב שאנחנו יכולים להפוך את הסדר, ונתניהו משקיע ביש"ע בדיוק בכדי שתסריט זה לא יתרחש. כחברי ליכוד, אנחנו כנראה לא לגיטימיים, בוודאי לא עד כדי כך שנתמודד על הנהגת התנועה. נתניהו עושה הכל כדי להרחיקנו ממנה, אבל כדי שנבחר בו. למה לא. מה יקרה אם אכן נמשיך להכתיר את נתניהו? התשובה פשוטה, ברורה, וכל בר דעת יודע אותה. לא נוכל להמשיך לבוא בטענות לאחרים. מה יקרה, לעומת זאת, אם נחליט להשתחרר, נחזיר לנתניהו את הצ'קים ללא כיסוי שלו ונבחר לנצח. השאלה איננה אם יש סיכוי או אין. ממה נפשך: אם אין סיכוי ונתניהו ינצח בלאו הכי, הוא לא יצטרך את הקולות שלנו. ואם כך, בוודאי חשוב שנצביע לפי מצפוננו. אבל אם יש סיכוי, חוזרת השאלה הגדולה: האם נעז לנצח? לרצות בכך לפחות?



לרצות לנצח? מפחיד, מה? לנצח? מושג שיצא כבר מהמילון העברי של העשורים האחרונים. בן גוריון, למזלנו, לא חשש לנצח, ובזכות זה יש לנו היום (עדיין) מדינה

לרצות לנצח? מפחיד, מה? לנצח? מושג שיצא כבר מהמילון העברי של העשורים האחרונים. בן גוריון, למזלנו, לא חשש לנצח, ובזכות זה יש לנו היום (עדיין) מדינה. האם אנחנו עשויים מהחומרים הללו? האם אנחנו מסוגלים להנהיג? האם אנחנו מסוגלים ליישם אג'נדה יהודית רק בבית המדרש או גם במציאות הלאומית? האם נמשיך לדרוש דרשות של סעודה שלישית או ניקח את גורלנו וגורל העם הזה בידינו.



נתניהו מבין שגורלנו בידינו ולא בידיו. האם נבין זאת גם אנחנו?