חוזרים הביתה

הכיוון כבר ברור. אנחנו חוזרים הביתה.

יוסי דגן , כ"ח באב תשס"ז

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

שנתיים לגירוש. אני יושב בחומש וצופה אל שא-נור. יושב על חורבות בתי חבריי הטובים בחומש, ומביט במקום בו עמד עד לפני שנתיים בדיוק ביתי בכפר האמנים שא-נור.


"ארור המגרש את אחיו", זועקת באדום הכרזה הענקית על קיר המצודה העתיקה שבמרכז הישוב מעל החלונות העגולים של גלריית אמני שא-נור. "אחי – אל תגרשני", מתחנן שלט אחר, אך לשווא
איך שהוא בתזמון מדהים אני מתעורר, פוקח את העיניים, ומביט בשעון: השעה שבע בבוקר בדיוק.

הכל חוזר בבת אחת: הטרקטור הדורס את השער, אלפי לבושי השחורים אטומי המבט, ורובוטים אנושיים שעברו "הכנה מנטאלית", אותה שטיפת מוח איומה לפי מיטב המסורת של משטרים שחשבנו שכבר נעלמו מהעולם הצועדים בשתי שורות מסודרות לבצע את "המשימה הלאומית", גירוש אחיהם מביתם.

"ארור המגרש את אחיו", זועקת באדום הכרזה הענקית על קיר המצודה העתיקה שבמרכז הישוב מעל החלונות העגולים של גלריית אמני שא-נור. "אחי – אל תגרשני" מתחנן שלט אחר, אך לשווא.

שבע בבוקר, והזיכרונות מכים בבת אחת.

הישוב שא-נור בפריחתו: הגלריה המדהימה, חיי השותפות המדהימים שנרקמו בין התושבים הוותיקים הלא דתיים בחומש והאמנים יוצאי רוסיה בשא-נור לבין המשפחות הצעירות של הגרעינים הדתיים שהצטרפו ועשו ציונות יחד, חובשי כיפות סרוגות יחד עם חובשי כיפת שמים, ואמנים מבוגרים דוברי רוסית וצעירים צברים שהתגברו יחד על הטרור של האויב, אך נפלו ביד זדונית של אחיהם.

המראה הבלתי נתפס שראיתי מגג המצודה כשהחיילים והשוטרים גוררים ברחוב הראשי שמתחת את תושבי הישוב, בהם נפגעי טרור ונכי צה"ל, ועל ההר ממול רוקדים מאות ערבים עם דגלי אש"ף וחיזבאללה בידיהם.


החזרה לחומש, מעבר למשמעות הפשוטה של השיבה הביתה, היא תחילת שינוי הכיוון. מרפיון, ייאוש ושחיתות המתבטאות בהפקרות ובבריחה אל הכיוון ההפוך
אותה השפלה נוראית, ואותו חילול ה' שאין גדול ממנו הוא מחזה בלתי נתפס שלא עוזב כבר שנתיים את כל מי שראה אותו וכנראה שכבר לא יעזוב לעולם.

החרפה של השלכת המגורשים לרחוב לקול צלילי מנגינת הכזב: "יש פתרון לכל מתיישב", הוא פרי ראשם הקודח של ספינאי פורום-החווה. אותן התעלמות ואי - אכפתיות המעידות אולי יותר מכל על המניעים האמיתיים שהניעו את מחוללי הגירוש.

כשממשלת ישראל יצאה עם תוכנית החורבן, היא נימקה אותה ב"תכלית ראויה", שיפור דרסטי במצב הביטחוני.

שנתיים עברו, התוצאות האיומות של הגירוש מבחינה ערכית, מדינית, ביטחונית, חברתית והומאנית כבר ברורות לכל בר-דעת, אך אף אחד עוד לא הצליח לענות על שאלה פשוטה אחת : למה? פשוט למה?

כיום, שנתיים לאחר הגירוש הישובים שנעקרו בצפון השומרון נשארו בשליטה ישראלית מלאה (שטח c), הכבישים קיימים, המדרכות עדיין צבועות בכחול-לבן, צה"ל ממשיך להסתובב בחורבות הישובים, העצים והפרחים שבגינות ממשיכים לצמוח ומחכים לבעליהם שיחזרו להשקותם.

ההבדל היחיד הוא שהיהודים תושבי הישובים אינם יכולים לשוב לביתם. זוהי מציאות הזויה ובלתי מתקבלת על הדעת.

הדבר היחיד המעכב את המעשה ההגיוני והמתבקש כיום, במיוחד לאור הקריסה המוחלטת של קונספציית הבריחה והרפיסות ששיאה בגירוש, הוא גאוותו האישית של אהוד אולמרט, מאדריכלי האסון, אשר מתוך שיקולי אגו פוליטיים קטנים אינו מוכן להודות בטעותו ולתקנה בדיוק, כמו בלבנון.

החזרה לחומש, מעבר למשמעות הפשוטה של השיבה הביתה, היא תחילת שינוי הכיוון. מרפיון, ייאוש ושחיתות המתבטאות בהפקרות ובבריחה אל הכיוון ההפוך. החזרה לחומש היא קבורת החמור של פנטזיות הנסיגה ועקירת הישובים הגדולה המכונה "התכנסות", וחלומם הגדול של "אליטות השלום".

יהיה זה הזוי לדבר על תכניות גרנדיוזיות כשאפילו הישובים שנעקרו חוזרים ונבנים.

מכאן גם נובעת ההיסטריה הגדולה בה נמצאים הממשלה והעומדים בראשה: אהוד אולמרט, אדריכל והמנוע שמאחורי הגירוש, ואהוד ברק הלוא הוא אדריכל הבריחה מלבנון. את מה שמבין הציבור הגדול שעולה שוב ושוב לחומש הם מבינים טוב מאוד. חושיהם הפוליטיים חדים ומדויקים, ומכאן ההיסטריה, הקצאת הכוחות המטורפת, החקירות והאיומים.

שנתיים לגירוש זה לא זמן בכי ולא עת מספד. שנתיים לגירוש זה זמן של עשייה חיובית, וזמן תיקון. התיקון מתחיל בחומש.


החרפה של השלכת המגורשים לרחוב לקול צלילי מנגינת הכזב: "יש פתרון לכל מתיישב", הוא פרי ראשם הקודח של ספינאי פורום-החווה. אותן התעלמות ואי - אכפתיות המעידות אולי יותר מכל על המניעים האמיתיים שהניעו את מחוללי הגירוש
שנתיים לגירוש, ההתנתקות בצפון השומרון היא פאסה.

לפני שנתיים זה היה נראה קצת תלוש, לא מציאותי ולא מתקבל על ההיגיון, אבל ההתיישבות המחודשת בחומש רק הולכת ומתקבעת:  י"ח באב, יום השנה השני לגירוש, היה היום ה-17 לנוכחות יהודית רצופה בחומש. היום אנו מונים כבר חודש.

ההיסטריה בה נתקפה הממשלה והצעדים חסרי התקדים בהם נקטה, בהם היקף כוחות שלא היה כמותו מאז ימי הגירוש, הפכו את העלייה לחומש מאירוע של יומיים - שלושה לאירוע מתמשך, עם סיכוי בעזרת ה' להיהפך לאירוע הראשון בשומרון שההתנגדות אליו הצמיחה ישוב.

אם לא היום אז מחר. ואם לא בימי הממשלה הזאת, אז בימי הממשלה שאחריה.

הכיוון כבר ברור. אנחנו חוזרים הביתה.