סרבנות מאוחרת

מתברר שלפנינו תהליך של "פוסט טראומה" העובר על חייל

אהוד סטודניה , כ"ט באב תשס"ז

אהוד סטודניה
אהוד סטודניה
ערוץ 7

שנתיים לאחר גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון כשנראה היה שהצבא הצליח לעבור ב"שלום" את תהליך הגירוש ללא סירובי פקודה המוניים ומתוקשרים, התברר השבוע שאפילו אצל חיילים בעלי תפיסה לאומית שחונכו למלא את משימות הצבא ללא תנאי הולכת ונוצרת מוכנות נפשית לסרב לפקודות גירוש חדשות.


במשך התקופה שעברה מהגירוש נתברר לחיילים הדתיים שהשתתפות בפינוי יהודים גורמת נזקים בלתי הפיכים. לא רק למפונים, אלא גם למפנים
מתברר שלפנינו תהליך של "פוסט טראומה" העובר על חיילי צה"ל.

במשך התקופה שעברה מהגירוש נתברר לחיילים הדתיים שהשתתפות בפינוי יהודים גורמת נזקים בלתי הפיכים. לא רק למפונים, אלא גם למפנים.

הפגיעה הראשונה היא פגיעה נפשית. החייל מודע לכך שהוא משתתף במעשים נפשעים הנוגדים את כל תפיסת עולמו החינוכית והרוחנית. הרגשה זו מעיקה עליו בעת ביצוע הפקודה וממשיכה להטריד את החיילים זמן רב לאחר סיום תפקידם, וכנראה היא תלווה אותם לאורך כל חייהם.
 
פגיעה נוספת מתקיימת בתוך חברה הדתית כשלאותם חיילים ומפקדים מודבק "אות קין" שגם אם יעמדו רבנים שונים וינסו לסנגר עליהם, הדבר לא יתקבל בחברה.

אנו שומעים על בנות שאחד מהבירורים המרכזיים שלהם לפני קביעת פגישה ראשונה עם בן-זוג היא: האם הבחור היה שותף לגירוש? או לחילופין האם הוא יהיה מוכן למלא פקודה ולגרש יהודים מאדמתם.
לאחר הפינוי האחרון של חומש אסרה עלי בתי לעצור טרמפ לחיילים מהגדוד הסמוך ליישובנו בטענה שהם השתתפו בצורה זו או אחרת בפינוי חומש.

פגיעה שלישית היא בכך שנוצרה אצל החיילים הרגשת כעס הולכת וגדלה כלפי הממשלה והצבא על כך שהביאו אותם למצב בלתי אפשרי של סתירה בין רצונם האמיתי לשרת את המדינה ללא תנאי לבין רצון הממשלה להפוך את הצבא לכלי פוליטי להשגת מטרות מדיניות .


בתקופת גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מכונת התעמולה הממשלתית עבדה ללא ליאות בניסיון להמם את תחושת העוול הנגרם למתיישבים היהודים, והיא עשתה זו בהצלחה לא מעטה
דבר נוסף, בתקופת גירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מכונת התעמולה הממשלתית עבדה ללא ליאות בניסיון להמם את תחושת העוול הנגרם למתיישבים היהודים, והיא עשתה זו בהצלחה לא מעטה. כיום ההבנה שהמדינה עשתה ועושה עוול נוראי הוא ברור ובלתי ניתן לטשטוש, כך שהמוכנות להשתתף במעשה של גירוש נוסף הוא קטן. הדברים נכונים גם אצל חיילים שעדיין מתלבטים בין הצורך למלא פקודה בצבא לבין הנאמנות הטבעית לעם ולארץ.

כל הדברים הללו, בזמן הגירוש, לא חלחלו לתודעת החיילים. עכשיו שנתיים מאוחר יותר הם מצוידים בלקחי העבר. הם מביטים, ולומדים מהניסיון של קודמיהם.

יותר מזה, לראשונה אנו רואים גם את הורי החיילים שאינם מוכנים לשבת מהצד ולתת לבניהם ולהתמודד לבד עם הדילמה הנוראית. ההורים מתערבים ואף נותנים לילדיהם גיבוי פומבי, מעשי ומילולי. על כן ברור היום שהצבא חייב להפסיק לשמש כלי פוליטי בידי ממשלת ישראל לביצוע מדיניות השמאל בטרם יכניס את עצמו למשבר עמוק, בו יצטרך לוותר על שירותם של חיילים מעולים בעלי מוטיבציה גבוהה, וחדורים בציונות נפלאה שהולכת ואוזלת מהדור הצעיר.