תשובה למתחרדים - דרכנו

השאלה הגדולה היא, מה האחריות המוטלת עלינו?

הרב יהודה אריה , ח' באלול תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

תשובה למתחרדים

בזמן האחרון עלה הדיון הנוקב ביחס למדינה. הביטוי החריף ביותר בא על ידי הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, שהחליט להפסיק לחגוג את יום העצמאות וטען שהתברר כעת שהמדינה היא היפך מלכות ד'.


בזמן האחרון עלה הדיון הנוקב ביחס למדינה. הביטוי החריף ביותר בא על ידי הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים, שהחליט להפסיק לחגוג את יום העצמאות וטען שהתברר כעת שהמדינה היא היפך מלכות ד'
האמת יש לומר שאצל רבים מקננות עמוק בלב שאלות קשות ביחס למדינת ישראל, וביחס לכל מה שגדלנו עליו. אם מדינת ישראל עשתה מעשה כזה חסר פשר כשכל המערכות מתגייסות לגונן עליו, אז אולי צדקו האומרים שכל הלאומיות של דורנו יסודה היא ניכור לרוח היהודית, והניסיון של הציונות הדתית לגשר בינה לבין האמונה והתורה נועד מלכתחילה לכישלון.
    
בזמנים כאלה נמשכים רבים אל הדרך החרדית שהתגלתה כדרך עם חיוניות ובריאות שלא נס ליחה.

ברצוננו לומר שאף על פי שבדרך כלל אין זה רצוי לחדד הביקורת על הדרך של החרדים שהרי אם התאמצנו ללמד זכות על רחוקים מדרך התורה, כל שכן שיש ללמד זכות על הדבקים בה, המזכים את עם ישראל בריבוי של תלמידי חכמים, בציבור גדול ששומר קלה כבחמורה ללא היסוס וללא התנצלות. מכל מקום בשעת משבר כזו, כאשר רבים נמצאים ממש על פרשת דרכים יש לחדד הביקורת בעיקר כדי לשוב וללמד את האחריות והזכות להולכים בדרך התורנית ציונית, דרכו של בית מדרש זה.

כבר קדמני הרב דניאל שילה בהערתו לרב טל באומרו שהציבור החרדי, כאחיו החילוני, היה שותף במחדל העקירה. אנו רוצים לטעון שצדק הרב שילה, אבל עיקר הדיון איננו במישור הפוליטי לבדו. שם תמיד אפשר לטעון שעומדים תחת לחץ של אילוצים, ונציגי אגודה עמדו מול סכנות מאוד גדולות אחרות אותן ניסו למנוע. והיו יכולים לומר שעל כורחם הכריעו לטובת אותם עניינים, אך הלוואי שבזה היה מסתיים הויכוח.

בית המדרש החרדי חלוק עלינו בכמה שאלות יסוד. התוצאה של אותה מחלוקת, אותה נפרט בהמשך, היא ניכור מוחלט לערך שבמעשה ההתיישבות ביש"ע ובכל מקום בארץ. לדעתם, אין למעשה זה ערך תורני כלל. אין בו גם ערך של הצלת נפשות או כל תרומה אחרת לציבור היהודי בארץ. מה שחמור יותר הוא השאלה אם לסגת או לא. היא אינה שאלה חשובה מבחינתם, אלא היא מחוץ לתחום. אין צורך להקדיש את המוח הגאוני, העמל בתורה יומם ולילה, לשאלה אם עם ישראל ירוויח מהנסיגה או יפסיד כשם שאין צורך להקדיש מחשבה לשאלה: האם המתקפה של אמריקה בעיראק מוצדקת, והאם היא מועילה היא או לאו?
 
יש לציין שלאחינו יש לב רגיש, ורבים אוהבים ומסמפטים את המתיישבים כיחידים. יש כאן הזדהות ליבית, אך לא הזדהות רעיונית עם דרך ההתיישבות.

נחדד ונאמר כשם שהגירוש והעקירה חשפו את ערוותן של האליטות השולטות ואת עומק הריקבון שיכולה הדרך החילונית להביא למפעל הציוני, כך חשף משבר זה את חוסר היכולת וחוסר הרצון של הציבור החרדי לעמוד מול סכנות אלו.

ובאמת נשארנו אנחנו לד' לבדנו בעניין זה וראה להלן.

עוד יש לציין שיש יוצאים מן הכלל: האדמו"ר מחב"ד, האדמו"ר מסדיגורא ועוד אדמו"רים. אבל האדמו"רים וכן הרבנים בעלי ההשפעה על צבורים גדולים מחזיקים בהשקפה שאין ערך להתיישבות כשם שאין ערך למדינה. אדרבא הם שייכים שניהם לאותה ציונות הפסולה בעיניהם.

מכאן אנו רוצים ללכת לשורשי התופעה, ולנסות לבאר מדוע למרות ההזדהות הנפשית יש כזה ניכור רעיוני לכל מהלך ההתיישבות?

החידוש העיקרי של הרעיון הציוני הוא הכרת האדם והעם באחריותו שלו על מצבו. העם צריך להושיע את עצמו לשוב בעצמו אל הארץ, ולהתאמץ בעצמו להקים מדינה. רבותינו, הרב קאלישר והרב קוק זצ"ל, לימדונו שאין כאן ניגוד לתורה. האדם צריך להשתדל ככל יכולתו לישועתו, ולהתפלל להשם שיעזרהו במעשה ידיו. על השקפה זו חולקים בבית המדרש החרדי. לדעתם העניינים האישיים מוטלים על האדם, כלומר: השתדלות למצוות בחינוך ברפואה (בפרנסה אינני יודע...), אבל ענייני הציבור מוטלים על המשיח. עד אז, כל מה שקשור ביוזמה אנושית להקים את עם ישראל ממצבו שייך לתחום הטומאה, לפי האדמו"ר מסאטמר ולתחום החולי חולין ולפי שאר החכמים (כלומר זה לא אסור, אך אין בזה שום חשיבות, כמו: המשל מהמתקפה האמריקנית בעיראק שהבאנו לעיל שיכולה אפילו להביא תועלת לעם ישראל, אך שום בעל תורה לא יראה עניין לעסוק בה).


המסקנה מדברים אלו היא שאין סיכוי שהציבור החרדי, גם במצב המשברי הנוכחי, ייקח אחריות על מצבה של המדינה לא בתחום הכלכלי, לא בתחום הביטחוני, ולא בתחום ההתיישבותי
המסקנה מדברים אלו היא שאין סיכוי שהציבור החרדי, גם במצב המשברי הנוכחי, ייקח אחריות על מצבה של המדינה לא בתחום הכלכלי, לא בתחום הביטחוני, ולא בתחום ההתיישבותי. אפילו אם שאלת קיומה של המדינה כולה יהיה מוטל בספק, למשל, האם להימסר לפרוטקטורט (חסות) אמריקנית או בריטית או להישאר מדינה עצמאית. ייתכן שההכרעה של אחינו בעניין זה תהיה או אי התערבות או אפילו נטייה לקבל הצעה זו משום פיקוח נפש וכדו' (שלא יהיו אשליות ה"בריטים" יהפכו את הארץ למדינה ערבית כפי שזממו אז).
 
כשאני אומר אין סיכוי אני קטן אמונה, כי יכול להיות נס ויהיה מהפך תודעתי בציבור זה כשירגיש שהלפיד עבר אליו, והוא יצא לישע העם. אך בלא הנס ובלא שינוי תודעתי דרמטי זה לא יקרה.

ברצוני להזכיר כמה נקודות בהם יש ויכוח יסודי בין בית מדרש שלנו לזה החרדי:

א. היחס לחול ולמעשה האדם
   
לדעתנו כל מה שקשור לעולם החול יש בו ערך, כלומר: ענייני דרך ארץ שכלול העולם פיתוח המדע כולם דברים חשובים. העובד לפרנסתו משובח. והקב"ה מתגלה לאדם בפעילותו בדרך הטבע, לא פחות מאשר בניסים. היוזמה האנושית לשכלל ולפתח העולם רצויה. אין צורך לחכות לסימן משמים כדי לפעול, אלא להתעורר בעצמנו ולפעול. על כך תחול ברכת ד'.  
 
ב.  סמכות וחירות

לדעתנו אין עניין בצייתנות כנועה לגדולים. הציבור צריך לשמוע את תלמידי החכמים, להקשיב להם בעומק הלב, ולפתח אמון בהם. מתוך כך לפתח מחשבה עצמאית ויכולות הנהגה של חייו בין האישיים ובין התורניים. מידת הענווה וההודאה על האמת תלמד את האדם לפנות לעצה והדרכה בעניינים שאינו יכול לדעתם לבדו, ולבקש פסק הלכה בעניינים המסורים לחכמי הדור. אך אותה מידה עצמה תלמדהו מתי מותר וראוי שיפעיל את שיקול דעתו ויסמוך עליו. מטרתם של ההורים והמורים אינו לגדל נפשות נכנעות וחלשות, אלא אנשים בוגרים בני חורין בעלי שיקול דעת ויכולת הכרעה. בצלם אלוקים עשה את האדם

ב. ערבות ציבורית

לדעתנו עם ישראל כולו הוא אישיות אחת: צדיקים, בינוניים ורשעים, ויש אחריות לכל אחד כמידת יכולתו כלפי כולם. במסגרת של מדינה בה אנו חיים מתבטאת אחריות זו, בחובה להתגייס לצבא, לשלם מיסים, לסייע לאזורי הספר וכיו"ב

מכך נובעת תפישה שונה של פיקוח נפש. בית המדרש החרדי שוקל הכל בשיקולי פקוח נפש פרטיים, לפי זה מסתכלים רק על המצב כפי שהוא לפנינו ולא על סכנות עתידיות. לכן לדעתם הנסיגה מעזה או לבנון יכולה להיחשב כרצויה שהרי מנעה סיכון מידי של החיילים. אך לדעתנו בשיקול ציבורי, הדברים שונים לגמרי. לפיו חיילים צריכים להסתכן כדי למנוע סכנות עתידיות, ויש מקום להקרבה אפילו כדי למנוע שיבוש החיים של האזרחים.
 
המתבונן בנקודות אלו יראה שאין אפשרות לקיים מדינה בלא התפישות הנלמדות בבית מדרשינו.


מכל אלה עולה שהויכוח איננו רק מה ד' עושה בדורותינו אלה, אלא הויכוח הוא מה מוטל עלינו לעשות. האם יש להשקיע מאמצים עד כדי מסירות נפש כדי לקיים ולחזק המדינה או אם לאו
מכל אלה עולה שהויכוח איננו רק מה ד' עושה בדורותינו אלה, אלא הויכוח הוא מה מוטל עלינו לעשות. האם יש להשקיע מאמצים עד כדי מסירות נפש כדי לקיים ולחזק המדינה או אם לאו. הויכוח איננו מה לחשוב על המצב כעומדים מן הצד וצופים. השאלה הגדולה היא מה האחריות המוטלת עלינו?  
 
זכינו אם כן להיות היחידים שמחזיקים בדעות שבכוחן לקיים ולקומם את עם ישראל בארצו. גם אם נשארנו בודדים בעניין זה יש להודות להשם על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, ולא לעזוב משמרתנו זו. עמדותינו כבר עכשיו מונעים התרסקות יותר גדולה. בעזרת השם נזכה יחד עם כלל הציבור לראות בהרמת קרן ישראל ובישיבתו בארץ לבטח.

נחזור למה שפתחנו בו. על השאלה האם מדינת ישראל היא יסוד כסא ד' בעולם או חלילה היפך מלכות ד' נענה: ממה נפשך, אם הדיון הוא על המהות הפנימית הרי ודאי ישראל קדושים הם, וכן התארגנותם הציבורית שורשה בקודש. אם הדיון הוא על מה שמתגלה בפועל, אזי הדבר תלוי במעשינו. אם נרצה נלך, חלילה, בדרך המלכים שעשו הרע בעיני ד' (וגם זה יכול להתהפך לטובה), ואם נרצה נלך בדרך הישר בעיני ד'. אז קדושתם של ישראל וסגולתם לא תישאר גנוזה בעומק הנפשות, אלא תתגלה בפועל במהרה בימינו.