גם להתגונן אסור

האם יש לו לברק על מה לסמוך כשאלו הם שיקוליו?

פרופ' אריה אלדד , ז' באלול תשס"ז

אריה אלדד
אריה אלדד
פלאש 90

לית מאן דפליג: בידי סוריה נשק כימי רב עוצמה וטילים המסוגלים לפגוע בכל נקודה בארץ. חרף המידע הזה החליט השבוע שר הביטחון, מר אהוד ברק, כי מערכת הביטחון לא תחלק לאזרחי ישראל את ערכות המגן. צה"ל, המועצה לביטחון לאומי וגם ועדת המשנה לכשירות וכוננות של ועדת החוץ והביטחון, שגם חבריה נחשפים למידע ולשיקולים שמאחורי ההחלטות, כולם המליצו כי הערכות יחולקו לאזרחים. אבל נאמר בתקשורת: "ברק לא רוצה להרגיז את הסורים".


ברק לא מוטרד כמובן מסורים מרוגזים, אך הוא סבור שעצם חלוקת ערכות המגן תאותת לסוריה כי ישראל מכינה את אזרחיה למלחמה שהיא יוזמת
משל למה הדבר דומה: למי שמסרב להתקין סורגים בחלונותיו בשכונה מוכת פשיעה "כדי לא להרגיז את הגנבים".

ברק לא מוטרד כמובן מסורים מרוגזים, אך הוא סבור שעצם חלוקת ערכות המגן תאותת לסוריה כי ישראל מכינה את אזרחיה למלחמה שהיא יוזמת. איתות כזה כשלעצמו עלול לגרום לסוריה לפתוח במלחמה כשהיא רואה עצמה כמי שמקדים תרופה למכה.

האם יש לו לברק על מה לסמוך כשאלו הם שיקוליו? האם בכל מלחמות ישראל הייתה אפילו אחת שבה פתחו הערבים כי היו משוכנעים שישראל עומדת לתקוף אותם? לפני "מלחמת ששת הימים" הזרימה רוסיה למצרים וסוריה מידע מסולף אשר שכנע אותם כי לישראל כוונות התקפיות. גם אז הייתה זו ישראל שפתחה במלחמה. חודשים מספר לפני "מלחמת  יום הכיפורים" ניהלו המצרים תרגיל רחב היקף במתווה מדויק, בו השתמשו  במלחמה כשכוונתם הייתה להפוך את התרגיל לפעולה ממשית בהיקף מלא אם ישראל לא תגיב. ישראל גייסה מילואים, והתמרון לא הפך למלחמה. ביום הכיפורים עצמו נמנעו משה דיין וגולדה מאיר מגיוס מילואים גם כשהיה ברור כי מגמת פני המצרים למלחמה.

והתוצאות זכורות היטב.

ההרתעה היא עמוד התווך של תפיסת הביטחון הישראלית. לו הייתה ישראל מתלבטת אם להודיע בפומבי כי היא מצטיידת ממש עתה בנשק התקפי שיהיה מסוגל להשמיד כוחות  סוריים ברמת הגולן, ניתן היה אולי להבין את השיקולים, ולהימנע מפרסום הידיעה. גם אם יש  בה כדי לתרום למדיניות ההרתעה, היא עלולה להתפרש כהתגרות מכוונת. על כל  פנים כאשר נמנע  ברק מלצייד את אזרחי המדינה בערכות מגן, אמצעי שאינו יכול לקטול אף סורי, הוא מסתכן בכך שהאויב לא יקרא את ההתערטלות הזו מאמצעי הגנה כהצהרת שלום, אלא כפרצה הקוראת לגנב.

שום אויב לא יתקוף את ישראל בנשק כימי או ביולוגי, אם ידע שישראל מוגנת שהרי העונש על תקיפה כזו יהיה איום, ולכן יסתכן בשימוש בו רק זה היודע כי יצליח לגרום לנו  נזק של ממש. איזו החלטה היה ברק מקבל לו היה יודע שבידי החיזבאללה או החמאס יש נשק כזה? האם גם אז היה נמנע מלהגן על האזרחים? האם הוא סבור שהסורים אוהבים אותנו יותר מבני חסותם, אותם הם מפעילים לרצונם ומממנים, מציידים, מאמנים, ונותנים למפקדות הטרור שלהם מחסה בדמשק?


כל הלקחים הללו עלולים להביא את אסאד למסור נשק, כימי או ביולוגי, בידי ארגוני טרור כדי לפגוע בישראל פגיעה אנושה בלא להסתכן כלל
במלחמת לבנון הוכיחה ישראל כי היא נמנעת מלתקוף את סוריה למרות אחריותה השילוחית למתקפת הקטיושות של החיזבאללה. ארה"ב אותתה לנו בגלוי, ומדינות אירופה רמזו כי לא יגנו את ישראל אם נעניש את סוריה, אך אולמרט וממשלתו העדיפו להפסיד במלחמה מול החיזבאללה ולא להכות בנקודת המפתח, בסוריה. אסאד הפיק לקחים ממלחמת לבנון: לא רק  שישראל אינה מסוגלת להילחם נגד ארגון גרילה ואינה מקבלת במועד החלטה על מלחמה כוללת בגלל החשש מנפגעים במלחמה כזו, אלא גם חוששת ממהלומה על סוריה בלא עילה ישירה.

כל הלקחים הללו עלולים להביא את אסאד למסור נשק, כימי או ביולוגי, בידי ארגוני טרור כדי לפגוע בישראל פגיעה אנושה בלא להסתכן כלל.

מערכת הביטחון הציגה בעבר חלופות להימצאות ערכות מגן בידי הציבור בכל עת: איסוף  הערכות מהציבור, שיקום ורענון שלהן, וחלוקתן בשעת הצורך. חלופה כזו אפשרית רק אם נדע מספר שבועות מראש על כוונת הסורים לפתוח במלחמה. אבל אזרחי ישראל יודעים היטב כי גורמי המודיעין וההערכה השונים חלוקים ביניהם באורח קוטבי ביחס לכוונות האויב, ואיננו יודעים באמת מה התוכניות של הסורים. מי שנוטל סיכון עצום  ביודעו שאין לנו מידע מובהק, אלא רק הערכות וניחושים, מהמר על חיי רבבות.