צנזורה תרבותית, רוחנית וערכית

המותר והאסור בלימודי היהדות בחינוך הממלכתי.

זבולון אורלב , ט' באלול תשס"ז

זבולון אורלב
זבולון אורלב
צילום: פלאש 90

ההחמצה הגדולה ביותר של מערכת החינוך הממלכתית היא הבורות וחוסר הידע הבולט של תלמידיה בנושאי יהדות וציונות. הוועדה הציבורית, בראשותה של פרופ' עליזה שנהר, חשפה כבר לפני כחמש - עשרה שנה נתונים קשים המעידים כי במערכת החינוך הממלכתית אין לומדים כראוי לימודי יהדות. "ועדת שנהר" גם חשפה כי מספר פרחי ההוראה הלומדים באוניברסיטאות ובמכללות להכשרת מורים בתחומי היהדות רחוק מאוד ממילוי הצרכים של החינוך הממלכתי, ולמעשה יש מחסור בולט של מורים בתחומים אלה.
 

הוועדה הציבורית, בראשותה של פרופ' עליזה שנהר, חשפה כבר לפני כחמש - עשרה שנה נתונים קשים המעידים כי במערכת החינוך הממלכתית אין לומדים כראוי לימודי יהדות
המרכזים להעמקת הזהות היהודית במערכת החינוך היו בשנים האחרונות מוקד משמעותי לקידום הזהות והחינוך היהודי במוסדות החינוך הממלכתיים. זאת, בעיקר על רקע המחסור החמור במורים בעלי ידע בתחומים אלה. מרכזים אלה שהתבססו בעיקר על בנות השירות הלאומי שעברו הכשרה, הדרכה והשתלמויות מקצועיות היו, והם עדיין מבוקשים על-ידי מנהלי בתי הספר הממלכתיים וזוכים להערכה ולשבחים רבים.

שולמית אלוני, בעת שכיהנה כשרת החינוך, הורתה לאסור את פעולת המרכזים בבתי הספר הממלכתיים, בטענה שאין לאפשר לבוגרות החינוך הממלכתי-דתי ללמד ולהדריך את תלמידי החינוך הממלכתי בכל הקשור ליהדות ומורשת ישראל, בגלל היותן אורתודוכסיות. אלוני תבעה כי רק מורות ומדריכות "פלורליסטיות" תוכלנה להדריך ולחנך ליהדות בבתי הספר הממלכתיים. פיטוריה המוקדמים של גב' אלוני מתפקידה והדרישה הנחושה של מנהלי בתי הספר הממלכתיים להמשיך את פעולתן של בנות השרות הלאומי סיכלו את הוראתה, ומאז ועד לפני חודשים ספורים המשיכו המרכזים בפעולתם הברוכה.

לאחרונה עוררה את הנושא מחדש שרת החינוך, יולי תמיר. בהשראתה הוגדרה באופן מסולף  "רוח דו"ח שנהר" של המותר והאסור בלימודי היהדות בחינוך הממלכתי. בין היתר נכתב במסמך החדש:" יש להדגיש את היותה של היהדות החילונית או החופשית זהות יהודית בעלת מטען ערכי חיובי הצומחת מתוך ההוויה היהודית המודרנית, ולא רק העתיקה והממזגת ערכים מתרבות ישראל ומתרבות העמים". ועוד נכתב במסמך זה בעניין חגי ישראל: " ...חייב בית הספר לתת משקל ומקום גם לתכנים חלופיים שקיבלו החגים בתרבות החיים הציונית והחילונית". המסמך גם עוסק בגיוס מורים "בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו".

דו"ח ועדת שנהר לא אסר מעולם לימודי יהדות על-ידי בוגרות החינוך הממלכתי-דתי. פרופ' אבי רביצקי וד"ר צבי צמרת, חברי הוועדה, יצאו בזמנו באופן חוצץ ופומבי נגד פרופ' עליזה שנהר שכתבה זאת בהקדמה לדו"ח, בניגוד לעמדתם של חברי הוועדה. השראה מסולפת זו היא הבסיס להוראה החדשה של שרת החינוך, לפיה בנות השירות הלאומי שקיבלו חינוך ממלכתי דתי "אורתודוכסי" שוב לא יוכלו לפעול במרכזים להעמקת הזהות היהודית בבתי הספר הממלכתיים, כיוון שהן לא "פלורליסטיות".

כדי להבטיח ולנעול באופן מוחלט את דלתות שערי החינוך הממלכתי בפני בנות השירות הלאומי, הודגש במסמך גם שעל המרכז לזהות יהודית לפעול ב"רוח שנהר" ו"לא ייתכן בשום פנים כי בת שירות לאומי בוגרת החמ"ד תבין את משמעות היהדות כתרבות". עוד נדרשו המרכזים לוודא שכל חומרי הלמידה יקבלו את אישור הממונה על "רוח שנהר", ויש לדווח לה מהו הפרופיל הדתי של המדריכים במרכזים.

מובן כי בנות השירות הלאומי לא החליפו מעולם מורים מקצועיים בלימודי יהדות וציונות, כי פשוט כי לא היו די מאלה. בנות השירות הלאומי מילאו חלל ריק. והטיעון של שרת החינוך כי במקום בנות השירות הלאומי ילמדו מורים מקצועיים, הוא טיעון סרק שנגוע בדמגוגיה. העובדה היא כי אין מספיק מורים ואין גם די שעות הוראה מתוקצבות ללימודי יהדות וציונות. סילוקן של בנות השירות הלאומי ישאיר פשוט חלל ריק, ויעמיק את הניתוק של תלמידי החינוך הממלכתי מיהדות וציונות. 

האיסור על בוגרות החינוך הממלכתי-דתי ללמד יהדות בבתי ספר ממלכתיים רק בגלל היותן "אורתודוכסיות", בשעה שמנהלי בתי הספר הממלכתיים והמורים מבקשים ומשבחים בנות אלה, הוא צנזורה תרבותית, רוחנית וערכית מהגרועות ביותר שידעה מערכת החינוך. למעשה, זו כפייה אנטי-דתית מובהקת על ילדים, הורים, מורים, מחנכים ומנהלים.


המשטר הדמוקרטי בישראל הושתת על אחריות קולקטיבית של כל הממשלה והקואליציה למעשיו או למחדליו של כל שר. מכאן שראש הממשלה והשרים נושאים באחריות אישית להחלטתה הנלוזה של שרת החינוך
צריך להכיר בעובדה ששרת החינוך שומרת על עקביות בהחלטותיה הפוליטיות המשקפות את האג'נדה של תנועת "שלום עכשיו" שהיא אחת ממייסדותיה. כך למשל החליטה תמיר להחזיר את הקו הירוק למפות בבתי-הספר, רק בגלל השקפתה המדינית ובניגוד מוחלט להחלטת הממשלה משנת 1967. כך גם החליטה להוסיף לספרי הלימוד בבתי הספר הערביים את ה"נכבה" העומדת בסתירה מוחלטת לנרטיב הציוני, וכך אפשרה אף לציין את יום הנכבה במקביל לציון יום העצמאות בבית הספר הממלכתי המשותף לתלמידים יהודים וערבים בירושלים. האג'נדה הפוליטית של שרת החינוך באה גם לידי ביטוי בעובדה שהמגזר הציוני-דתי על מפעליו וארגוניו (מכינות ישיבתיות לצה"ל, מדרשות תורניות ציוניות, שירות לאומי ועוד) ספגו את הקיצוצים הגדולים ביותר במשרד החינוך, מול העדפה ותוספות תקציביות למגזר הערבי.

המשטר הדמוקרטי בישראל הושתת על אחריות קולקטיבית של כל הממשלה והקואליציה למעשיו או למחדליו של כל שר. מכאן שראש הממשלה והשרים נושאים באחריות אישית להחלטתה הנלוזה של שרת החינוך. איש מהם לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו, ולומר: אינני שותף להחלטה להדיר את בנות השירות הלאומי מלימודי היהדות והציונות בבתי הספר הממלכתיים.