איך נחנך את בנותינו?

היכולת היא בידינו להחליט ולנווט את תחושותינו.

מרים בר , ט"ו באלול תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כדי שאדם יוכל למצוא את אושרו הוא צריך לדעת מה תפקידו, ובמה עליו להצליח. כך הוא ידע שאם ישתדל, יוכל לחוש מאושר.


אישה, לצורך העניין, צריכה להחליט מהו תפקידה וייעודה בחיים כדי לחוש שמחה ובעלת כוחות נפש חזקים בעשייתה. שהרי נשים עושות הרבה באמת
הרי אין כמעט מצב של רוגע ושלווה, ובוודאי לא בעולמנו. הבעיות צצות מכל כיוון, אבל היכולת היא בידינו להחליט ולנווט את תחושותינו, אם לא את חיינו, וללמוד לחוש מאושרים.

אישה, לצורך העניין, צריכה להחליט מהו תפקידה וייעודה בחיים כדי לחוש שמחה ובעלת כוחות נפש חזקים בעשייתה, שהרי נשים עושות הרבה באמת.

בציבור החרדי קל יותר לנשים למלא את תפקידן. אישה חרדית בדרך כלל יודעת שבית של תורה הוא בית מלא. היא יודעת מה לאסור ומה להתיר. יש לה דרך ברורה וסלולה. כך גם האיסורים וההגבלות על הילדים מחוברים לדרך ידועה, ואין היא תוהה יותר מדי אם להתיר או לאסור. גם הם עומדים בפני פיתויים של האורות המנצנצים בחוץ, אך להם ברור היכן מוצבת הגדר.

אצל האישה הדתית-לאומית החינוך לא פשוט כלל. גם הבנות יוצאות לשיעורי תורה בערבים, הן יוצאות לימי עיון ארוכים מלאי תוכן וחברה. הן עסוקות הרבה מאוד בחוץ, ודווקא בדברים חשובים מאוד, מה שמקשה על התנגדות ומה שיוצר מצב בו עלינו לאשר פעילויות בשעות ובימים לא מתאימים או להפסיק להן את הפעילויות...

איך מנווטים את חינוך הבנות? מה אנחנו רוצות מהן? אילו נשים עליהן להיות? מה לאסור עליהן מה להתיר? איך נסייע להן למצוא את אושרן? השאלות רבות ומטרידות. אנו עצמנו הרי גדלים עם ילדינו, אוהבים אותם, ומתפללים עבורם ועבורנו שהכל יהיה לטובה.

שהרי הטוב שלהם הוא גם הטוב שלנו.

האם מותר לראות סרטים? הרי כמעט כל החברות רואות. אז אולי נשתדל להקפיד על רמת הסרטים? אבל זה מסובך מדי. האם מותר ללכת למפגשים חברתיים-כיתתיים ליליים מאוחרים? הרי בעוד אני אתיר לבתי בחגיגיות לחזור עד 10:30 או "גג" עד 11:00, מודיעה לי בתי שהפגישה רק מתחילה בשעה 10:30.

מה עושים במצב כזה? מצד אחד רוצים בת משתלבת ומעורה בחברה, ומצד שני החוקים החברתיים קצת לא מקובלים.

מה עם טלוויזיה? אם אצלנו לא רואים, ואצל רוב החברות כן?

האם חברה מעורבת בסניף זה בסדר? בין הדיונים מתברר שגם צוות המורים גדל בסניפים מעורבים, והם בהחלט מבוגרים צנועים ויראי שמים. הבנות מודעות לכך ומציינות ביראת כבוד את המורה הצדיקה שהייתה מדריכה בסניף מעורב ואת הרב הצנוע שהיה רכז בסניף, אבל מצד שני שומעים גם זמירות אחרות על תוצאות אחרות...

אם מסרבים לבנות בדבר המקובל בחברתן וכועסים על הנורמות המקובלות שלא נראות לנו, הרי ניענה ובצדק: "אמא, את רשמת אותי לשם. את בחרת לי את החינוך הזה". מה שנכון...


אבל אנחנו גם רוצים אותם מאושרים, ושיעשו מעשיהם הטובים מתוך שמחה. את זה נוכל ללמדם על ידי התנהגות ראוייה ועם אהבה בלי סוף. וכמובן, עם הרבה סיעתא דשמייא
אם בחרנו בדרך מסוימת ואיננו שלמים עימה, אז איך עלינו לנהוג בחינוך? האם כשנתיר רק בגלל ש"כולן עושות כך", תהיינה הבנות שמחות יותר אף שאנו נחוש אולי מתוסכלות או אולי עלינו לקבל ולהסכים? אולי אנחנו צריכות דווקא להתאמץ קצת יותר, להתנגד ולכפות את דעותינו?

בחינוך אנו מנסים להביט הלאה לעבר מה שאנו מצפים מילדינו. איזה מבוגרים אנו רוצים שהם יהיו? איזה בתים יוכלו להקים בעזרת ה'? אבל אנחנו גם רוצים אותם מאושרים, ושיעשו מעשיהם הטובים מתוך שמחה. את זה נוכל ללמדם על ידי התנהגות ראוייה ועם אהבה בלי סוף. וכמובן, עם הרבה סיעתא דשמייא.