האיידס והבג"ץ

להתאפק מלהיות מחוקקים ולהימנע מלהיות אדמו"רים.

אורי אליצור , י"ב באלול תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

לפעמים כותרת מגוחכת פועלת כמו קריקטורה טובה, ובקריצה אחת וחצי חיוך היא מצליחה לשים באור הזרקור איזה עניין חשוך, משמעותי ובכלל לא מצחיק.


לפעמים כותרת מגוחכת פועלת כמו קריקטורה טובה, ובקריצה אחת וחצי חיוך היא מצליחה לשים באור הזרקור איזה עניין חשוך, משמעותי ובכלל לא מצחיק
בשולי העיתון, במקום השמור לקוריוזים ומוזרויות, התפרסמה השבוע הכותרת הבאה: "לאסיר שמת מאיידס אסור להתייחד עם חברתו". זה נשמע כמו סיפור על שלומיאליות ביורוקרטית, משהו כמו דבר דואר שנשלח לפני 50 שנה ועכשיו פתאום הגיע או צו קריאה למילואים שנשלח למרבה הפדיחה לכתובתו של מישהו שכבר מת. אבל בגוף הידיעה הקצרה מתברר שמדובר בצעד רציני וכבד ראש שלא נעשה על ידי מחשב שהשתבש או פקיד שהתרשל, אלא מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון.

אסיר חולה איידס, מסופר בידיעה, הגיש עתירה לבג"ץ נגד שירות בתי הסוהר בדרישה שיתירו לו להתייחד עם חברתו. השופטים ישבו על המדוכה שנתיים שבמהלכן העותר הלך לעולמו, והשבוע נתנו כבוד השופטים את פסק דינם התומך בעמדת השב"ס ודוחה את עתירתו של הבר מינן. לא, זו לא הייתה טעות ביורוקרטית. השופטים הנכבדים, אליקים רובינשטיין עדנה ארבל ואיילה פרוקצ'יה, ידעו שהעתירה שוב איננה קיימת שכן העותר מת. אבל הם חשבו, על פי מה שפורסם, שמדובר בפסק דין עקרוני ו"בשל חשיבות הסוגיה החליטו להביע את עמדתם בכל זאת".

תתאפקו כבודכם

הנה סיפור אחד קצר שמכיל במשפט אחד את כל המרכיבים המרקיבים את יסודות בית המשפט ומכרסמים את אמון הציבור בו. השופטים אינם אדמו"רים ואינם מחוקקים. גם אם ליבם מושך אותם לחדש הלכות ולהביע דעות, אין לו לדיין אלא התיק שלפניו. נכון שכל פסק דין הוא תקדימי וקובע הלכה חדשה. ויש פסקי דין שגם כותבים עליהם בעיתון שיש להם "חשיבות תקדימית מיוחדת", והכוונה היא לומר שהמקרה שהובא לפני השופטים הוא לא חשוב, אבל ההלכה שהם קובעים נוגעת למקרים אחרים חשובים ממנו בהרבה שיבואו בעתיד ואולי בכלל לא יובאו בפני בית המשפט. והנה בהזדמנות לא חשובה זו, השופטים השחילו לספר החוקים חוק חדש שקובע מה ייעשה במקרים החשובים ההם.


אחרי תקופה ארוכה שבה אהרן ברק הוביל אתכם לפרוץ את כל הגבולות ולחטוף כל עמדת השפעה, עכשיו השאלה היא האם תצליחו כבוד השופטים ללמוד מחדש להתאפק
זה נכון וזה בסדר בדוחק, אבל בתנאי. בתנאי שזה מסוג הדברים שעליהם נאמר: הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה. לפרשן מותר לומר את זה ברדיו ולמרצה באוניברסיטה מותר לכתוב על זה תזה. לשופט עצמו, התיק שמונח לפניו ברגע זה הוא הדבר החשוב ביותר, בעצם הוא הדבר היחיד. השופט איננו מחוקק, וזה הכלי הראשון והבסיסי ששומר על קו הגבול הדק והחלקלק שבין תפקיד השופט ותפקיד המחוקק. השופט לא עוסק בעקרונות ולא מביע את דעתו, אלא פוסק דין הלכה למעשה ואין לו אלא התיק שלפניו. אם אין מקרה אין פסיקה. מת העותר נסגר התיק. נסגר התיק נסגר הפה של השופט. את דעתו בעניינים חשובים ועקרוניים שלא הובאו בפניו, הוא יאמר אחרי שיפרוש לפנסיה. עכשיו הוא שופט.

אולי העניין של חולה איידס וזכויותיו הוא באמת חשוב מאוד, אבל הייתם צריכים להתאפק כבודכם. תלמדו להתאפק, תשמרו על הגבולות ועל המגבלות, כי זה עכשיו המבחן שיקבע באמת את מעמדו ואת כבודו של בית המשפט. לא פרידמן ולא בייניש, אלא היכולת שלכם לשמור על איפוק ולשמור על גבולות.

אחרי תקופה ארוכה שבה אהרן ברק הוביל אתכם לפרוץ את כל הגבולות ולחטוף כל עמדת השפעה, עכשיו השאלה היא האם תצליחו כבוד השופטים ללמוד מחדש להתאפק. להתאפק מלהיות מחוקקים ולהימנע מלהיות אדמו"רים.

זכות העמידה

כשמדובר בבג"ץ, יש עוד כלי בסיס ששומר על הגבול: זכות העמידה. בג"ץ לא נועד להיות מחוקק על של הכנסת, וגם לא מנכ"ל על של המדינה. בג"ץ הוא כלי שנועד להגן על אזרח שנפגע בידי השלטון.


ובהזדמנות זו שהחולה מת והניתוח הצליח, מותר לשאול במחילה מה היה פה לדון שנתיים? למה האיש הזה היה צריך למות לפני שהוא מקבל תשובה לשאלה כל כך פשוטה?
לכן, בעבר היה העותר צריך להוכיח שהוא אישית נפגע, אחרת אין לו זכות עמידה בפני בית הדין. אהרן ברק ביטל את זה והפך את בג"ץ לזירת קרבות פוליטית. "שלום עכשיו" שם, ועדאלה שם וגם מרצ באה להגיש עתירה עונתית. האגודה לזכויות האזרח, הירוקים, הצהובים, תאגידי ענק, ובית המשפט הפך לפופוליטיקה. אם אתם רוצים אמון של הציבור תחזירו את ההגבלה.

ובהזדמנות זו שהחולה מת והניתוח הצליח, מותר לשאול במחילה מה היה פה לדון שנתיים? למה האיש הזה היה צריך למות לפני שהוא מקבל תשובה לשאלה כל כך פשוטה? ואם הוא לא היה מת, הגיוני שאדם יחכה שנתיים לתשובה בעניין כזה? למה לא מושיבים את הרכב השופטים הנכבד יום אחרי יום, חמישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, על תיק אחד ויחיד עד שהם גומרים אותו? הרי את התיק שלפנינו היו גומרים בשיטה הזו בשלושה ארבעה ימים, לא יותר. למה זה לא אפשרי? למה במשפט חיים רמון זה היה אפשרי? שופט שעוסק בעשרה תיקים בו זמנית, הוא לא יעיל. הוא יסיים אותם בזמן הרבה יותר קצר אם הוא יטפל בהם אחד - אחד, ויתחיל חדש רק אחרי שגמר עם הישן.