דמיו זועקים מן האדמה

כלום דמו של דני כץ סמוק פחות מדמו של יצחק רבין?

ד"ר חיים משגב , ט"ז באלול תשס"ז

דמיו של דני כץ זועקים כל העת מן האדמה, כך קבעה השופטת אילה פרוקצ'יה בשעה שהיא דחתה יחד עם חבריה בבית המשפט העליון את ערעורם של חמשת הערבים על הרשעתם במשפט החוזר. גם חלוף השנים אינו גורע מעוצמת הפשע הנורא אשר קיפד חיים צעירים של נער חמודות רך בשנים  שטרם טעם טעמם של החיים, פסקה שופטת בית המשפט העליון תוך שהיא מדגישה שמערכת המשפט מיצתה את כל האמצעים שבידיה עד ששארית העננה שהייתה נסוכה על הפרשה נמוגה. הכל נעשה, נאמר בפסק הדין, וזאת תוך כיבוד זכויות היסוד של הנאשמים וחתירה להגיע לחקר האמת.

דני כץ היה  כבן 14 שנים בעת שהוא נחטף ונרצח ב - 8/12/83 לאחר שיצא מביתו בשכונת דניה שבחיפה. גופתו התגלתה במערה סמוך לכפר סכנין לאחר שלושה ימים. חמשת הערבים ששניים מהם, לפחות, הורשעו גם ברצח דפנה כרמון בוודאי עשו את מה שהם עשו ממניעים פוליטיים-אידיאולוגיים, מתוך שנאה ליהודים באשר הם. הדברים צריכים להיות ברורים. דני כץ לא פגע בהם במאומה. הוא לא גזל מהם  דבר. הוא היה בסך הכל צעיר שהיה בדרכו אל חבר בשעת בין ערביים.

למרות זאת, נהגה מערכת המשפט בישראל בשיא הזהירות בחמשת הרוצחים. עניינם נבחן בקפדנות בבית משפט מחוזי בחיפה, אחר כך בערכאת הערעור ואחר כך שוב בידי מי שהיה אז נשיא בית המשפט העליון (השופט מאיר שמגר). שבעה שופטים בסך הכל בחנו את הראיות בשלב ההוא, אבל הלובי הערבי בעיתונות הישראלית לא שקט בכל אותם שנים. מאמרים אין-ספור הוקיעו את העוול שנעשה, כביכול, לפרחחים מכפר סכנין. בסופו של דבר נאלץ שר המשפטים דאז , פרופ' דוד ליבאי, להורות על בחינה חוזרת של ההרשעה בידי מי שהייתה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודית קרפ.

סוף דבר: אהרן ברק, מי אם לא הוא, הורה על קיומו של משפט חוזר מתוך חשש של ממש, לטענתו, שלחמשת הרוצחים נגרם עיוות דין. המשפט החוזר התקיים, הפעם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והכרעת הדין מחזיקה לא פחות מ - 400 עמודים. ההחלטה במשפט הזוטא שבמהלכו נבחנו טענות בדבר כפיית ההודאות על הנאשמים, משתרעת אף היא על כ -400 עמודים. ההרשעה החוזרת נשארה אפוא  על כנה, אבל הלובי הערבי שוב לא אמר נואש: הוא המתין עד אשר שמעון פרס ייבחר לנשיא כדי לחזור ולפנות לוועדת  שחרורים מיוחדת על מנת שזו תמליץ בפניו לקצוב את עונשם של רוצחיו של דני כץ.

יכול להיות שהכל פעלו כדין ובתום לב, לרבות חברי הוועדה שבראשם עמד השופט דוד בר-אופיר, וכמו  גם שר המשפטים דהיום,  פרופ' דניאל פרידמן, אבל יש בכל זאת משהו  שמפריע לי. לפני כמה שנים תוקן החוק המאפשר את קציבת עונשם של רוצחים באופן שנקבע בו  שאם אדם רצח ראש ממשלה ממניע פוליטי-אידיאולוגי, הוא לא ישוחרר לעולם. אם כך, מדוע אי אפשר ליישם את אותה אמת מידה גם על ערבים שרצחו סתם נער יהודי, מתוך מניע דומה?

כלום דמם של דני כץ או של דפנה כרמון, או של יהודים אחרים שנרצחו בידי ערבים סמוק פחות מדמו של יצחק רבין?